לא נסגר

לפני האשפוזים ביקרתי אצל פסיכולוג פעמיים בשבוע ואצל פסיכיאטר פעם בשבוע. האינטנסיביות בטיפול הפסיכיאטרי התחילה על רקע העדרותו של הפסיכולוג (חופשה), והמשיכה מרצון שלי ושלו בהתנהלות בתוך הקשר הטיפולי. מובן שבפעם בשבוע יש יותר ממעקב פסיכיאטרי והמפגשים הפכו גם הם לפסיכותרפיה. כך התנהל הטיפול בשלישייה, בלי הגדרות מיוחדות של תפקידים וכו'. אני מניחה שכל אחד הגדיר לעצמו מה שהתאים לו. לי התאים הקשר עם שניהם והרגשתי שהם משלימים זה את זה. הם מצידם קיימו את הקשר ואני מניחה שלא ראו בו פגם ואף הרגישו כי כך האחריות אינה רק על אחד מהם, אלא משותפת והם עבדו בשיתוף פעולה. לפני האשפוז היינו צריכי להפרד. את הפרידה מהפסיכולוג הצלחתי לסגור אבל לא הצלחתילהפרד מהפסיכיאטר ואני מרגישה שהשארתי חלק חי ממני אצלו, חלק שחייב גם הוא להפתר. אניחושבת שהפכתי אובססיביתכלפיו. הוא לא מעוניין לתקשר ואני ממשיכה לכתוב אליו, גם אם איני מצפה לתשובה. הוא לא עונה, מקשה עורף, מתעקש, גם כשאני מבקשת. ההודעות האחרונות לפני שניסיתי לשים קץ לחיי היו אליו, גם הן לא נענו. חשבתי שאולי יוכל להציל אותי מעצמי, אבל כמובן שלא פירטתי את הסיטואציה בה אני נמצאת. לדבריו הליווי היה פסיכיאטרי אבל מכיוון שהוא דוגל בזרם הפנומנולוגי הוא מקיים מפגשים פסיכיאטריים קצת יותר מעמיקים וארוכים. היום התקשרתי אליו, אנחנו לא אמורים לדבר אמר וניתק את הטלפון. כואבת לי הדרך בה בחר להתנתק ממני באכזריות שאינה מותירה לי מקום. אני לא מצליחה להתנתק ממנו, אני מבקשת הסבר, סגירה והוא בשלו ממאן. אני מבינה שזכותו לסיים את הקשר אבל קשה לי להתמודד עם הדרך בה הדבר נעשה. מילי