מחזיקה חזק

ואז שוב מגיע סוף השבוע ואני לא מצליחה לצאת מהמיטה. ושום דבר לא מצליח להוציא אותי מהמיטה. מתשע בערב עד חמש אחר הצהרים ישנה ושומעת את כל קולות הבית והילדים משחקים, ממש ליד חלון חדרי, צוחקים, שמחים. ואני לא שם, לא איתם, לא מצליחה לצאת אליהם ולשמוח איתם. ואני כועסת על עצמי כל כך, על שאני לא חלק מהשמחה שלהם ועל שאיני יכולה לשמוח בהם. יום שלם. שבת בבקר. יום יפה. למה אמא ישנה כל הזמן? שונאת את התחושה הזאת. מתעבת את הכבדות וחוסר היכולת והאין אונים. יום ראשון. שבוע חדש עם החלטות לשבוע טוב יותר. לאכול יותר טוב, להקשיב לגוף, לא להגיע לקצה, להמשיך ללכת, לעבוד, לבשל, לכבס, ללכת לטיפול, לשחק, להקשיב, ללוות, לחבק, לנשק. ולתוך היום הזה עולים מראות החלום של הלילה ונבנים לתמונה נוראית של מלחמה, ניצול ואין אונים. שבוע טוב אודי מילי