מערבולת

אודי, אני חוששת קצת לכתוב. תמיד התגובות שלך להודעות שאלה על הפרעות אכילה נחרצות, מלחיצות. ובא לי להגיד שזה לא בדיוק זה, שהתכנון הוא רק לחודשיים עכשיו, עד שהיא תחזור, ושזה עדיין במסגרת מספרים ששומרים עליי. ותכנון מושכל, נשלט. אבל אני חוששת שאת הסייגים לא תשמע, ומפחדת קצת לקבל תגובה מפחידה. גם לא ממש הפרעת אכילה, רק שהאוכל לא יפריע. צמצום קל, הידוק מושכות, פשוט לדלג קצת, להפחית כשאפשר. וזה מרגיע, התכנון הזה, באמת שנוסך איזו שלווה. ככה אוכל לשרוד לבד עוד חודשיים. שאלתי את עצמי למה אני כותבת, ונראה לי שאני רוצה לקבל "אישור מהרופא". רק חודשיים, מוגבל בזמן. לא פוגע, לא מזיק. או פתק מהרופא, או אולי לדעת באיזו שפה לענות לקול הזה ולהשקיט. כי כשהוא לא מרוצה ממני, הוא מכאיב כל כך. ואני לא מצליחה להשקיט אותו בלי להיות אלימה כלפיו, אבל הוא אני, וזה כואב. ואני לא יודעת לחבק את החלק הכואב בו, בלי לעשות כל מה שהוא אומר. (תסתכלי על עצמך, נעמה. ותיזכרי, כשרעבים מרגישים רק את הרעב או את הריק הפיזי שבגוף. אין יותר כאב. אין יותר כאב.) ואולי בסוף ההודעה הזו אני בכלל שולחת יד ומבקשת שמישהו ימשוך מהמערבולת, שיותר נוח לי להגיד שבא לי לשחות בה. עאלק שולטת, בוחרת. נעמה.

תודה אודי, אני באמת צריכה את האאוטסורסינג של הגבולות עכשיו, כי אני לא מצליחה להכיל אותם בתוכי. ופתאום גבול ברור... כשגבול ברור זה מרגיע. ככה לאף אחד מהצדדים אסור לחצות אותו. אתה לוקח גם מעצמך את ההיתר להחריב אותי. ודווקא בדיוק חלמתי שמחריבים את כל הגבולות שלי. ובסוף, שוב, כאילו ללא מודע שלי לא נמאס, אני מביאה לכך שתינוק קטן מת. נעמה.