בבקשה הכוונה

שלום רב יש בי הרבה מאד כעסים ומחסומים, כרגע נמצאת בטיפול עם מטפל כבר מספר חודשים,כשלאחרונה,עולים גם הרבה מאד כעסים סביב התנהלות הדברים בייננו ובפורמט הטיפולי הנל,כולל התנהגות ותגובות שלו,שחוזרים על עצמם. עדכדי שממש לא מצליחה כבר לדבר ונחסמת לחלוטין ומרגישה ממש משותקת .ושאלתי,אז איך בכל זאת במצב שכזה, אני יכולה להצליח לדבר על הדברים,כשהקושי הוא איתו ומולו,וחוזר על עצמו,זה רק מכעיס יותר וזה בעיקר מה שיוצא ואני נחסמת,וגם כאשר אני כבר אומרת דברים זה אחכ שוב חוזר על עצמו.ופוגע בי. מעבר לכך קשה לי מאד להכיל את החלקיות המועטה שבטיפול(מבחינת זמן ופניות שלו אליי)דבר שגם מעורר התנגדויות וחוסם אותי בכעסים,וכל אלה משתקים אותי.אני מתקשה גם לאמר הכל בכנות,בשל החוסר הדדויות והתחושות שזדה מעורר בי,וחשה גם שכל האנטגוניזם הזה הלא רצוני כביכול, מסכל כל אמפטייה שיכולה עוד להיות כלפיי.וזה גם מעורר חרדה.כי בכל זאת גם המטפל הוא בן אדם,והאם יכול לכפות על עצמו אמפטייה כלפיי מטופל??וזה גם אחרי טיפול שעברתי בעבר עם מטפל שהחליט להפסיק אותו,מאחר וכבר לא יכל לסבול אותי,אמר לי מפורשות שלא נותרה בו שום אמפטייה ואכפתיות כלפיי(אחרי שבהתחלה המצב היה הפוך לחלוטין),ושלא יכול ורוצה לעזור לי יותר.כך שגם האמון וגם הבטחון ,בטיפול ובמטפל מאד התעררו בי,ואני למעשה מרגישה כלואה בתוך מצב ,בו מצד אחד המטפל מעודד את המטופל להיות מי שהוא, על כל הדברים שעולים מצידו,ומנגד בשטח, יוצא שיש לזה השלכות.וזה מאד מבלבל אותי. אשמח להתייחסות לכל אותם עניינים שהעלתי שמלווים אותי לאחרונה וןמעוררים אי שקט.תודה רבה .

ולמרות שברור לי שמה שנכון זה כן להצליח להביא את הכל,לדבר על הכעסים ,המחסומים והפגיעויות שחוזרים גם איתו,לומרות שזה גם מביך אותי,כולל זה שמרגישה שבגלל שאני המטופלת הכל כביכול מתחיל ונגמר בי ולמרות שגם הוא שם,ויש לו את שלו.ומתקשה לעשות את הניתוק ולדבר על זה איתו.ואיך אפשר אם מרגישה ככ סגורה,כעוסה,ולא בא לי לשתף בכלום,כשהצורך והתיסכול הגדול גם מהמעט שאיתו,והתפקידים הללו בייננו שלא נוח לי איתם,והייתי רוצה יותר ואחרת,, מכלים כל חלקה טובה, ומשתקים אותי.אז מה עושים???איך אפשר לעבור טיפול ככה??ובטח כשכל פגישה גם ככ יקרה.חאראם על הכסף ומצד שני, אני מתחרפנת מהקונפליקט הלא פתור הזה.

תודה על התגובה.אכן יש פחד מנטישה,כמו שכבר חוויתי עם מטפל קודם ,שהוא גם פסיכולוג קליני וכמו שאמרתי , הדגיש ,שאבדה לו כל האמפטייה כלפיי כולל האכפתיות ממני, ושאין לו רצון עניין ויכולת לגייס תצמו להמשיך.וככה נגמר הטיפול הזה,והשאיר אותי ממש בטראוומה.אז....הפחד לא רק יושב על משהו קדום,שבטיפול מקצועי לא יכול לקרות, אלא משהו שממש חוויתי.אבל, זה לא רק זה, יש גם מבוכה גדולה ויש כעס שקשור גם להתנהלות בייננו,והחלקים גם שלו שמכעיסים ופוגעים.ונכון שאני המטופלת שגם משלמת ואין טעם להתעסק בו אלא בי,ובשאר חיי, אבל כשיש את הפגיעות הזו, והתיסכול הגדול על המקום שלי מולו,והלבד, וכו..., אני רק נחסמת, ולא מצליחה לאמר כלום. זה כבר מתערבב רגשית איתו, והוא מבחינתי כבר לא נטרלי כביכול, אז איך מצליחה לנתח איתו בצורה בוגרת, את אשר קורה, כשמבחינתי אני משותקת וכועסת וגם עליו.???וגם...מבחינה "תיאורטית" איך ניתן להבטיח שמטפל לא יאבד אמפטייה, לא משנה מה, כלפיי מטופל ?? לדעתי לא ניתן. והרי כבר חוויתי מטפל טחד כזה. מה דעתך??