חיבוקים

אני צריכה חיבוק. אבל כזה שלא יוכל להיות מסוכן, מיני, מכאיב. ניסוח נכון יותר: אני צריכה להיות מסוגלת לקבל חיבוק. דובר כאן על כלבים לאחרונה. אני מרגישה בכלוב בצער בעלי חיים, עם אותם כלבים מסכנים שמחכים ל"הרדמה" (איזו מילה מכובסת). כשעוברים אנשים אני מרימה מבט, אבל אני לא מהכלבים החינניים שקל לרצות לאמץ. כלב אילם ופצוע, שלא נותן לאנשים להתקרב. פתאום בא לי ללכת לשם פיזית ולתת לכל אחד מהם חיבוק, לשבת איתם קצת. אבל בשורה התחתונה גם אם אעשה את זה, דינם יהיה אותה הרדמה מושתקת בחדר האחורי. לחתולה אחת בעולם חסכתי את הגורל הזה, אבל יש עוד כל כך הרבה... (מה אני מברברת כאן? הגבול שלי עם העולם כל כך הצטמצם, שכל כאב שיש בו נכנס גם אליי. ובעלי חיים, הם הרי כל כך חסרי אונים במציאות הזו. כמו ילדים.) (ואולי אני בעצם מבקשת מהילדה בי שתרצה חיבוק והיא פשוט הודפת, למרות שהיא יודעת שדינה הוא ההרדמה שבסוף.) סליחה על הקאת המילים של היום. בטח אתחרט עוד שנייה, אבל מנסה בינתיים להוציא מילים במקום דם. נעמה.