אודי

בא לי להפסיק לחשוב שלילי ולהתמקד בחיובי. למרות שזה קשה כי זכרונות של חוויות רגשיות לא טובות מושכים אותי אחורה... והאמת חשבתי שאולי גם לחיות בלי להביא ילדים זאת בחירה לגיטימית לא? לפני הטיפול זה לא הפריע לי שלא רציתי ילדים. שאפתי למימוש מספק כלשהו... אחרי הטיפול שהמטפלת החדירה את ההכרה בזמן מציאותי סופי פתאום הבנתי איך ה'אין' (בזמינות רגשית הורית) שהיה לי בחיים גרם שהתנתקתי מיצר ההורות ואז נהיה לי מריר ורע מהעובדה הזאת.. בייחוד שאני מרגישה לא בשלה ו'בנויה' לדבר הזה.. למרות שבמגביל מרגישה גם את ההחמצה.. אבל אני בכלל צריכה ללמוד לחיות בשביל עצמי קודם (ואני כבר מעל גיל שלושים). זה כאילו הפסיכולוגית בכלל לא תמכה ב'עצמי' הזה שלי והרצון שיהיה לי טוב... שזעקתי 'תעזרי לי' כמו חיה פצועה היא ענתה בטון נטול סנטימנטים 'תעזרי את לעצמך'. האם זה היה הפניית עורף מזניחה? מחדל? או אולי בכלל דחיפה מכוונת שאקח אחריות על עצמי ולא אעביר אליה.. ואולי זה היה חלק מהעבודה שלה מבחינתה? לא יודעת בוודאות. אבל בעצם גם לא להביא ילדים זה לגיטימי, לא? האם בהכרח חייב להיות מימד 'טראגי' לבחירה כזאת? כי אחרי הטיפול הפסיכולוגי נכנס לי מן מימד כזה ביחס להורות. מה שקודם לא היה לי אכפת פתאום עכשיו מעסיק את מחשבותיי..... אבל נמאס להתחבש במחשבות. אני רק רוצה שיהיה לי עצמי נחת וטוב וגם שמח! שאיפה הכי טבעית, לא? בשביל זה אני צריכה לשכוח מחדש את חרדת ובהילות הזמן החולף שהפסיכולוגית אנסה לי על הנפש ולשוב לחיות בהווה ולחפש מה ואיפה יעשה לי טוב. אודי עצוב לי שכאנשי מקצוע קורה שאתם מכאיבים לאנשים ועושים נזקים ולא אכפת לכם מזה. אני בטוחה שאני לא היחידה שחשה שאנליזת התסכולים הכפויה הזאת זעזעה וטלטלה אותה .. שלא לדבר על הצביעות החברתית שטמונה שם בין השורות. לא יודעת. אני רק רוצה שיהיה לי טוב. נמאס מהסבל ונמאס לחשוב על איך העולם הזה מקום מלא פערים, עוולות ולא שיוויוני וכ'. בא לי שיהיה לי טוב, בלי המרירות הזאת. איך עושים את זה?