הרבה סימני שאלה

נשארו ללא מענה, גם שאלות ששאלתי אותך בשרשורים האחרונים. גם השאלה לאן ומה עכשיו ומה עשתה החוויה המטלטלת של המוות. התחלתי בטיפול חדש במרכז שמתמחה בנפגעות תקיפה מינית ופוסט טראומה מורכבת. אני ממשיכה להאחז בשגרת העבודה בית ילדים, עולה לרגע לנשום ושוב נופלת, מנסה לאכול ושוב לא מצליחה, לא מרגישה כלום הכל הפך קהה. הילדים הגדולים יודעים מה קרה ושניהם מטופלים, הקטנים עסוקים בלגדול ומן הסתם מרגישים כל מיני דברים. איך ילדים חיים עם המחשבה שאמא רצתה ללכת? אני מרגישה שהעונש שלי הוא לראות אותם סובלים, ויותר מכך, לא להרגיש באמת, להיות אדישה לסבלם. מילים כמו תהליך, זמן ואת חזקה אמורות לתת לי כח? הן רק מחלישות אותי.