טוב הצלחתי לשרוט את התקליט

סתם כותרת 'שנונה'. הצלחתי לשרוט את עצמי. שום דבר 'מרעיש' . שטוח ביותר. אבל זה מבטא איזושהי נחישות בתוכי. אולי סוף סוף אצליח להפסיק לאכול כל כך הרבה. באמת איבדתי שליטה על זה בזמן האחרון. אני אוכלת מלא זבל. בצק לבן סוכר מתוקים... אי אפשר להקיא הכל.. ועליתי לא מעט במשקל... חייבת להוריד את זה ממני. זין על ילדים.. ילדים אני אגדל בגלגול הבא אולי. המשימה היחידה שלי בגלגול הזה היא לפחות לא למות שמנה. מילא נכשלתי בכל דבר. רק לא זה.. למה יש לי את הנטייה הזאת לאכול כ"כ הרבה? תמיד הייתה לי... אני יודעת שלרזות קצת לא יתן לי שום אושר אבל לפחות אני לא ארגיש כ"כ עלובה ולא ישנא את עצמי כי זה בלתי נסבל.. בן אדם שלא שולט באכילה של עצמו, איזה עלבון.. והשריטות האלה כמן בריתות עם ה'מחלה'.. אתה מכיר את ההבטחה הזאת אודי לנחישות? שזה מחזיק אותך? לא משנה. אני ההיפך הגמור.. אני רק רוצה להצליח לרזות. באמת. נגיד 52 יהיה בסדר. זה לא אמור להיות כזה קשה.. אז תואר כבר לא יהיה לי, גם לא ילדים, גם לא מי יודע מה כסף... אבל אני רוצה את ה 52 שלי. את זה אני כן יכולה להשיג. זה ממש חשוב. אין לי מושג למה אבל זה מאוד חשוב. ואז כבר לא חושבים על משהו אחר. מח מח, תנצח, תזכור את עצמך לשכוח. אין שכל אין דאגות... חופש זה מושג מתוק. מוות על הזמן. מוות על הזמן של הפסיכולוגית הזאת שהחדירה לי לנפש כמו דקירה של חרב לתוך מרכז בית החזה. הייתה עורפת לה את הראש גם. זה דו-קרב. אף אחד לא יבין. מוות למציאות הזאת שהיא ניסתה בכח לאנוס לי מודעות על הנפש לזמן מציאותי שחולף... מה שהייתי עושה לה... אני מפלצת אין מה לומר. עכשיו לקחת את כל המפלצתיות הזאת ולהיות 52. גם לי יש תכלית בעולם. אף אחד לא מבין. גם אני לא. בד"כ אני יותר נורמלית מזה. השדים יוצאים בלילה כנראה. בבוקר הכל יהיה אחרת אבל הפעם יהיו לי שריטות להזכיר לי שלא אוכלים הרבה.. מי שאוכל הרבה נענש. נחישות. התגעגעתי. רק לא להיות הסמרטוט הזה. בבקשה . זה בלתי נסבל.

מזל שהרגשות והמחשות זה דבר דינאמי.. מקווה שתרגישי אחרת בקרוב ..

הי מימה, אני התחלתי את התואר הראשון בגיל 36 , לא שאני דוגמא מיודע מה ותארים אקדמאים זה לא הדבר הכי חשוב בחיים...ובכל זאת... הכל עוד אפשרי, ואת הרי אמרת כאן בעבר שלא תוותרי. ולגבי האכילה - אפשר להאשים את החורף והקור, ממש מכה, אני נגעלת מעצמי וממשיכה לאכול.

בצעירותי הייתי עושה את זה הרבה יותר... דווקא הקטע עם השריטות כמעט נעלם לגמרי עם הזמן, אבל האכילה שלי תמיד הייתה בולמוסית כזאת.. קשה לשלוט בזה.. הזלילות והקאות הרבה יותר מבאסות מכמה שריטות שטוחות.. אבל אני מכורה לאוכל כנראה.. כנראה שזאת התמודדות של יום ביומו.