אמא ובת .. וגרם לי לחשוב

בת 33 ללא ילדים. לא יודעת אם אביא או לא אביא.. אבל אתה זוכר אולי אודי שתארתי שראיתי באוטובוס אמא ובת כנראה בסביבות גיל שנתיים שלוש והילדה מאוד בחנה גבולות והשתעשעה עם הפרתם. כשהאם התיישבה והניחה אותה על ברכיה הבת מחתה בקול בכי והאמא הבינה שרצונה לשבת לבד בעצמה על הכסא ואיפשרה לה.. קטע אחר שהיה זה שהילדה כל הזמן הרימה את החולצה וחשפה בטן. האמא ניסתה להגיד לה לא, שלא מתנהגים ככה באוטובוס שיש אנשים אבל הילדה המרתה את האיסור וכמו דווקא התעקשה לעשות כך. האמא הייתה מאוד עייפה ואמרה לי ברגע של שיתוף 'תמיד היא עושה ככה לא משנה שאני אומרת לה'.... ואני רציתי לשאול אותך אודי, מנסה להכניס את עצמי לנעלי האמא בסיטואציה וחושבת לו הייתה לי ילדה שמתנהגת כך... מה הייתי עושה? איך נכון להגיב? האינטואיציות שלי מורות לי שייתכן שדווקא בעקבות האיסור של האמא הילדה למדה שזה לוחץ לאמא על הכפתורים ומפיק ממנה תגובות ויחס אז הילדה חוזרת על זה כי בשבילה זה שעשוע מספק להתעקש על רצונה.. במקרה כזה הייתי כאמא בוחרת להתעלם להבא מההתנהגות הזו ולגרום לילדה באופן טבעי לאבד עניין ב'התרסה' הזו כי תראה שזה כבר לא מפעיל שום דינמיקה של יחס... מה אתה חושב אודי? גם קראתי שהדרך הנכונה לחינוך ילדים היא להמחיש להם שלכל התנהגות יש השלכות. אבל ברמת העונשים קשה לי לחשוב על עונש שלחנך ילדה בת שלוש לא להרים חולצה... כאילו אם אגיד לה :' אם תתנהגי ככה שוב לא תקבלי... כל מיני דברים משנהנית מהם.. האם לגיטימי למקרה כזה? ואז להגיד לה אחרי הגעה בבית 'את לא תשחקי במחשב היום כי הרמת חולצה באוטובוס'.. זה כאילו אין התאמה לא בזמן ולא במקום בין המעשה להשלכה ואז נראה לי מתפספס משהו.. אני צודקת או לווא דווקא? וכמובן אפשרות אחרונה פשוט לא לאפשר לילדה בכח. לגעור בה ולהחזיק לה את החולצה למטה, להפחיד אכשהו עם הסמכות שלי שאוי ואבוי יהיה לה אם היא תעז.. אבל זה ממש לא נראה לי בכלל לעניין כי הילדה לא עשתה משהו עד כדי כך נורא וכאילו ההורה הופך להיות אובייקט מפחיד, מאיים שזורע פחד... אז מה נראה לך יותר מותאם פה לנקוט מבחינת ההורה? ברור שלא תוכל לתת לי תשובה של 100% פתרון אבל תן השערה כלשהי.. ואולי בכלל יש עוד אפשרות תגובה לאמא במצב כזה שלא חשבתי עליה? אשמח להחכים

דווקא אהבתי את הגישה... מעניין אם היית זוכה לשיתוף פעולה מהזאטוטה חח