מה שלומך היום?
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אני מניחה שלוקח זמן לתרופות לעזוב את הגוף. אני מרגישה מוזר, כאילו החלפתי מציאות. והנה אני כאן, מתפקדת כמה שניתן. שומרים עלי ולא משאירים אותי לבד אבל אין לי כוונות לחזור לאשפוז, זו אינה הדרך. אני יודעת מה לעשות. בחוץ יש שפה כזאת שיודעת ומתפקדת ושורדת ומנסה להאחז בנקודות חיים. בפנים יש שפה אחרת שלא מצליחה להבין את מה שקרה ואיך החלפתי מציאות ומה המקום שלי בתוך כל זה ולאן אני הולכת. קצת הלכתי לאיבוד. את יותר מדי/ יונה וולך אל תביטי בדרך עד סופה אל תביטי בדרך עד סופה אל תביטי בה אל תושיטי יד כשאת רוצה אל תושיטי יד כשאת רוצה אל תושיטי יד את יותר מדי רוצה אל תבכי בקול כשאת בוכה אל תבכי בקול כשאת בוכה אל תבכי בקול את יותר מדי בוכה אל תשתקי לרגע כשאת שקטה אל תשתקי לרגע כשאת שקטה אל תשתקי יותר את יותר מדי שקטה
הי מילי, קשה להרגיש שאת יותר מדי. נראה לי שגם כאן יצרת חוויה כזו שאני נדרש לצנזר חלק מהודעותייך, ותחושת ה"יותר מדי" מקבלת חיזוק. זה לא בגלל ה"יותר מדי". זה בגלל הדבר הספציפי ההוא שציינתי. אודי
תסביר לי למה התכוונת אודי?תעזור לי לסדר את המילים? כשהכל חשוף ופתוח הכל כל כך יותר מדי. והנה גם ההתנהלות שלי מולך מרגישה לי יותר מדי וגם לך שנאלץ לצנזר חלק מהתכנים שלי. חשבתי על כך שכמו שיש לנו הנשים הצורך לספר את סיפורי הלידות שעברנו שוב ושוב כדי לעבד את החוויה רבת העוצמות הזאת של יצירת חיים כך גם יש לי צורך לעבד את חווית המוות. את הדרך הכאבים חבלי המוות והשקט. תודה שאתה קורא ומגיב ונוכח
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
