אודי ,

הכל הולך כל כך לאט. מה זה לאט? בכלל לא יודעת אם הולך... זה כמו בספרים, שכשמגיעים לרגע החשוב פתאום יש השהייהההה כזו.... ומספרים מה הגיבור לבש ואיך הוא עשה אפצ'י והזיז את היד לכאן ולשם... או בסרטים, רגע של סלוו מוושן... ואני אפילו לא יודעת אם אני מתקדמת טיפה בכל פעם או דווקא נשאבת עוד קצת ועוד קצת אחורה. יש כל כך הרבה מה, והכל כל כך דחוף ואני ממש נשאבת אחורה, במין רגרסיה כזו אולי... מתכנסת ונאלמת, כאילו כלום לא היה בכלל וכלום לא חשוב... ואני סתם עובר קטן אם בכלל... אחורה אחורה ואני לא יודעת אם יבוא קדימה... לאן זה מגיע בסוף, אולי לנקודת התאפסות כזו? גילת.

גילת, המפץ הגדול, ממנו הכל התחיל, התחיל בנקודה סינגולרית בודדה. נקודה שהכילה את כל מה שיש ביקום, שהייתה בעלת מסה אינסופית. ויש שחושבים שהיקום מתכווץ בחזרה אליה, עד ששוב יתרחב. ונראה לי שכמו שפיזיקאים מגיעים לפרדוקסים כשהם מנסים להבין עד הסוף, או עד ההתחלה, גם מטופלים (וגם הפסיכולוגים שלהם, אם תשאלי אותי) עומדים משתהים מול הדבר הזה שקורה תחת תנאים סותרים ומשונים, אבל קורה. נקודת התאפסות או נקודת אינסופיות, אני לא יודעת. אני מקווה שההתקרבות אליה תעשה משהו חיובי. תמיד את מרגשת אותי ועושה לי פליי על האצבעות. נעמה.

נעמה, תודה... מעניין, אם העולם לפעמים גם מפחד מעצמו כל כך שבא לו להתכווץ בחזרה אל הנקודה הראשונית ההיא. ואם יש אפשרות כל פעם בכיווץ ובהתרחבות לשחק קצת עם החומרים שמרכיבים ולסדר אותם קצת אחרת... גילת.