לגילת21

הי גילת, [עניתי לך פעמיים כהודעת המשך, אבל נראה שהן לא נקלטו. מזל שאני שומרת הכל טרם שליחה.] ראשית, תודה על ההתעניינות בשלומי. הוא לא משהו בימים אלו... הזכרת "אם טובה דיה". לא יודעת. קשה לי לראות אותה עכשיו במונחים כאלה. להחזיק את החוט הדק הזה נראה לי יותר כמו טובע הנאחז בקש. מרגישה פתטית לגמרי. קשה איתה, קשה בלעדיה... אז מה עדיף, לאבד אותה או לאבד את האמון בה? לא יודעת איך יוצאים מהמלכוד הזה. אולי כמו שיצאתי ממנו בפעמים הקודמות? מה שבטוח, זה לא יהיה קל כלל וכלל. רק טוב, קוראת

הי קוראת. אני חושבת שבחרתי לכתוב "אם טובה דיה" לאו דווקא בגלל הפן האמהי, אלא בגלל שזה מושג שמתייחס להתאמה בין הצורך של התינוק לבין התגובה. ורציתי לקוות שיש איזו יכולת להחזיק ביחד את הקש הזה, ודווקא לדעת שהוא קש, לא להשלות שהוא משהו אחר, ובכל זאת להחזיק, אולי גם לאט לאט טיפה לחזק. לא פשוט. נמשכתי להגיב אולי מתוך איזה עניין שלי עם חוטים שמתפוררים ונעלמים. אני סקרנית לגבי ה"כמו שיצאתי ממנו בפעמים הקודמות" שכתבת. (ממש לא חייבת לשתף). מחזיקה בשבילך קצה חוט של תקווה, גילת.

ובכן, אני מעל עשור אתה. את מתארת לעצמך שבמהלך השנים היו כמה וכמה משברי אמון רציניים. שלשה מהם צרובים בזיכרוני לעד. עם הזמן, הכאב על אבדן האמון נשטף ומתקהה, וגם גלי השכחה משתפים פעולה. כך נבראות להן אשליות חדשות, זוהרות ויפות, עם שמות אטרקטיביים כמו "אכפתיות", "קרבה" או "חיבה"... אבל גורלן האכזר נחרץ מרגע לידתן. זה רק עניין של זמן...