נשמע דרמטי, ממוחזר, מטומטם

אבל כשנזכרת בחוויה הרגשית שעברתי בטיפול הפסיכולוגי מרגישה שנטבחתי נרקיסיסטית שם ונרצחתי מבחינת הצרכים הראשוניים שנזקקו שהיא תבוא לקראתי...בהתנהגותי אני לא מחפשת זוגיות או הורות באמת. אפשר אולי לומר שויתרתי. כבר בילדות ויתרתי. שאפתי להצלחות מסוג אחר. בטיפול כשהתחננתי כמו על נפשי לפסיכולוגית 'תעזרי לי, תבואי לקראתי' רציתי עוד זמן, היא סרבה... הלב נאטם.. אולי הדפוקה הזאת גזרה את גורלי? מי יודע.. זה הרגיש ככה. ואולי היא יכלה כן 'להחיות' בי דברים שהתנוונו? מי יודע?... איזה נזק או פספוסים היו או לא היו שם. הייתי כ"כ נזקקת ופגיעה , התחרפנתי מכאב.. בכיתי, כעסתי וזעמתי. ומה עכשיו? מי בכלל יודע איך מתמודדים עם זוגיות והורות? עם האחריות? היה עדיף לא להיות מודעת לחרא הזה. אינוס של אנליזה על הנפש. בכח, בלי בכלל לבקש רשות.. מפלצת חסרת רגשות ורגישות היא הייתה הפסיכולוגית הזאת. ועכשיו יש לי דמעות בעיניים. כנראה שהרגש שלי לא נאטם אחרי הכל... כל הסבל הדפוק שעברתי בטיפול ההוא ולא ברור בכלל בשביל מה זה היה. בשביל לפתוח עיניים ולראות מסוגלויות נפשיות שלאחרים יש ולי לא. 'יופי'.