לא כלום

כנראה שיש לי משהו לומר, כי אני בוהה במסך כבר כמה דקות, מנסה לכתוב דברים ולא מצליחה. יש איזה פלונטר, בחשיבה או בגרון/קצה האצבעות, שאני לא מצליחה להתיר. אני שונאת פלונטרים. מנסים למשוך והם רק מתהדקים עוד יותר. נדמה לי שאם פתאום מישהו לצידי ישאל, מתוך השתיקה, מה נעמה? אפרוץ בבכי. כי משהו, נדמה לי, אבל הוא בלתי נראה. כשעונים לשאלה מה? ב"לא כלום", יש לזה שתי משמעויות. אפילו אני מצליחה להתבלבל איזו אחת מהם מתאימה לי. נעמה.

אודי, באמת יש משהו עם כל כך הרבה כוח שהוא נטול מילים? כי המשהו הזה שבפנים נאלם, ברגע שמנסים להסתכל עליו הוא חומק. כל פעם מחדש קשה לי להאמין שהוא שם אם אי אפשר לתמלל אותו. הוא משיכת כתפיים של לא יודעת, משיכת כתפיים של לא רוצה, גל הדף של "מספיק!" והתכדררות בוכה ומיואשת לקינוח. הוא תנועות. ממתי תנועות מרגישות חזק כל כך? נעמה.