מישהו לרוץ איתו

אודי, כאילו שום דבר לא מספיק, אני רוצה מישהו לרוץ איתו כל יום, כל הזמן. מישהו שיכול להבין את הכאב, את העוצמות שמעוררות שוב ושוב את הזכרונות, את הטלטלה, את חוסר היכולת להפסיק את הקולות והרעשים. הם באים אלי בלילה ואני מפחדת וגם עיפה אני לא נלחמת בהם כי נגמר לי הכח.הם יכולים לעשות מה שהם רוצים אני שומעת רעשים ומריחה דברים להכל יש טעם מר אפילו למים ואני מחזיקה את עצמי ימים שלמים אבל לא מצליחה להפסיק את הקולות. קשה לי להתרכז, בסופו של יום אני מרגישה שנכשלתי, לא הספקתי, לא הייתי מספיק טובה או לא הייתי מספיק. היום מלא במטלות מכל הסוגים, מטלות שגרתיות של עבודה ובית וילדים. העולם המתפקד ואני בתוכו משתדלת ומתאמצת ואף עושה, בכח, לא נשאבת למיטה, קמה בכל בקר עם הילדים, שרה איתם שירי בקר להנעים את היקיצה, הקטנים עדיין באים להתכרבל, לגדולים שמורות שעות הלילה, למידה משותפת, הסעות, שיחות ועוד. ועדיין... עולם מקביל של תהומות ורגשות וחדרי טיפולים ואני שמנסה לעשות קצת שקט. ואיזו אמא נפרדת כל יום מילדיה מחדש וחושבת לגרום להם כאב ותהום? והתוכנית שהכל יראה כמו תאונה, שלא יחזרו מבית הספר וימצאו את אמא ישנה. אמא ישנה ולא מתעוררת. זה יהיה קל יותר בשבילי, בלי התוכנית ההרואית של ההתרסקות, והלוגיסטיקה. הכנתי שקיות עם זכרונות, דברים שרק אני זוכרת ושמתי אליהם לב. ארבע לידות טבעיות מדהימות ואושר עילאי של חיים חדשים. השארתי מתכונים של האוכל שהם הכי אוהבים. מי ירוץ איתי, מי יוכל לסדר לי את המילים כל יום מחדש לפינה קטנה של שקט. לעולם קטן. סיפור קטן שישאר https://www.youtube.com/watch?v=GClnfnDE9pE מילי

אם זה כל כך טבעי ונכון מדוע אין את זה בנמצא? הכל מותנה בכבלים של גבולות או מגבלות. אני חושבת שהמושג מישהו לרוץ איתו הוא כמו ללכת עד הסוף, כל הדרך. יש פער גדול בין העולם המתפקד לעולם הרגש. אני אולי מתפקדת באופן סביר אבל האנרגיות שאני צריכה להשקיע בהחזקה אדירות. אני חושבת שברגע שקצת הרפיתי מההחזקה הזאת החלה מתבקעת הקליפה והמאגמה מצאה פתחים לצאת החוצה והביאה איתה את הטראומות שהיו מאוחסנות היטב במגירות הזכרון. משם החלו ההתדרדרות, החורבן וההרס העצמי. אני לא מצליחה לצאת מזה, ולא מצליחים לעזור לי. אני עדיין בוחרת לעזור לעצמי, אך במקביל ממשיך תהליך הפרידה וההרס. אני רוצה לברוח, בעיקר מעצמי, ולא יודעת איך. שבת שלום מילי