:/

אין לי שקט

באותו רגע של חוסר שקט הרגשתי איך הגעתי לטיפול עם מלא תקווה לעתיד טוב, התגשמות, יעוד, התשתייכות.. משהו טוב בשבילי!. אבל התהליך בנוי כך (התחוור לי בדיעבד למרבה הזעזוע) שמתמודדים עם חסר יותר מאשר ממלאים ומספקים מה שמרגיש שצריך.. ואז בכלל היה לי שחזור טראומטי וכאב פרץ שהבנתי שלאנשים יש חיים רגשיים שלי אין, עם סיפוקים של חברים, זוגיות, הורות, חוויות.. אני הייתי מצומצמת ונשענת על הזדהות עם סימפטומים.. תגלית מכאיבה אחרי שהמטפלת ניסתה לנתק את ההזדהויות האלה- אבל היא לא נחווה כדמות מיטיבה אלא אטומה ומקפירה ושהכאיבה לי מאוד ואז הפער הסוציאלי ומעמדי בכלל שטף אותי מרירות... ובמקום להיות פסיכולוגית מצאתי את עצמי עם הכרה בנכות... מה מרגישה? כעס, עלבון, מרירות, החמצה, עצב, צרות עין, כאב, אבלות, רצון לתקווה, יאוש, עייפות, צרחות שרוצות לצרוח את עצמן אך אין להם קול, רצון לתקווה. רצון לתקווה. לצאת מזה, להיות אדם מאושר שמרגיש שגם לו יש. שגם הוא זכה. מרגישה כל זה דופק בראש.