מילי של ההר
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שוב לא הצלחתי ללכת. נסעתי בנחישות אל ההר, לא הרגשתי בכלל איך עוברת הדרך הזו שמוכרת לי כל כך טוב בחודשים האחרונים. עם התוכנית הברורה שהכל יראה כמו תאונה שלא יהיו בה נפגעים מלבדי, אני מגיעה אל הנקודה הגבוהה ביותר ממנה ניתן בקלות להתרסק. כל הכדורים שאספתי איתי כדי שאקח לפני ההתרסקות. ישבתי באוטו, רגע לפני שהיום נאסף, בשעה שבה גם אני רוצה להאסף. הרגע המכריע לא הגיע. חזרתי בידיעה ששוב בחרתי בחיים, במשפחה, בילדי. קשה לתאר את הרגע הזה, את המחשבה על הסוף המוחלט, על האין, על מה אני משאירה מאחורי, על כל ההרס הזה שלא אוכל להיות שם כדי לעזור להם להתגבר. אני לא מצליחה לנשום. למצוא את הנקודה שבה הראש מבצבץ מעל המים. אני לא מצליחה למצוא מישהו שירוץ איתי את המרחק המטורף הזה, מישהו שיהיה איתי, שיחזיק איתי, שיקח ממני אפילו לרגע את כל הכאב הזה כדי שאוכל לנשום. הנה אני, מילי של ההר, כותבת לך, אודי של המדבר, שתחזור מחר וביום ראשון אולי תכתוב לי משפט או שניים שיצליחו לסדר משהו מכל זו. שבת שלום
הי מילי, נורא עצוב לקרוא על הנחישות ההרסנית הזו, ונורא משמח לקרוא שיש מה שמחזיק אותך, שמאפשר לך לבחור בחיים.. ומישהו לרוץ אותו - מאפשר לא לקחת ממך את הכאב, אלא לחלוק אתו את הכאב שלך. ריצה בשניים... אגב, כתבתי לך ולכולם אתמול אך לחרדתי הרבה גיליתי ששום דבר לא עלה... לך תסמוך על נקודות חמות... אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
