שנאה וכאב

שנאה למטפלים ואנשים שמשחקים לי ברגשות כדי לשמש 'סוכנים חברתיים' ואף אחד מעולם לא רצה אותי באמת. שנאה שהעולם מלא סיסמאות יפות וקיטשיות שמה שחשוב זה הפנימיות ולא חיצוניות אבל האמת היא ששווי של אנשים לגמרי נמדד ביופי והישגים שלהם ומעריכים יפים מוחצנים ומוכשרים וקרייריסטים ועושי כסף ומי שהוא סתם רגיל ו'ראש קטן', הוא סתם אף אחד קטן... שקוף. מרגישה שקופה גם. פצע נרקיסיסטי מדמם שאין לי ערך. אני לא מבריקה. אני לא מספיק 'מישהו' שעשה 'משהו' להרשים.. אני סתם. ואחרי גיל 30 לקבל ציון 100 בבוחן זה כבר לא כזה מעודד ו'זוהר', יותר חשוב מי אתה, מאיפה באת, מה עשית עם עצמך... אני שונאת מטפלים שמתייחסים למטופלים כאילו הם ילדים מטומטמים. שונאת הכל. שונאת. יש לי מצב רוח חרא עכשיו

קצת יותר נקודתית . הרגשתי שמישהו שרציתי שירצה אותי לא רצה אותי כמו שרציתי שירצה... חשתי דחיה ונפגעתי :/

גם ככה אני,נאבקת על הדברים הרגילים, האפורים. והרגשתי על הפנים והמטפלת למדה אותי שהצלחה גם תלויה בכמות המאמץ שנדרש! כמו שחז"ל אומרים: לפום צערא- אגרא ככל שיש צער יש יותר שכר,כי אין מחיאות כפיים- שכר מידי ולמרות הקושי המשיכו ועמדו בנסיון.וזה ראוי להערכה אמיתית יותר. אם את תהיי שלימה עם עצמך- ותעריכי בפנים כל מאמץ לטוב-אפילו קטן- זה יקרין! ולדעתי מי שלא חווה תסכול וקושי הוא אטום ושחצן שונאים אותו, מקנאים בו ומתחנפים אליו כלפי חוץ. ומי שהתמודד בד"כ יותר אנושי, מבין, רגיש, יורד לעם ונוח לבריאות. הייתי אצל מטפלת שהתיחסה אלי כילדה מטומטמת, ומצאתי מטפלת שרק העצימה , האמינה והגדילה את היש- והעריכה כל מאמץ והתקדמות. תחפשי ותמצאי! יש כאלו!