שביתה

אודי, דיברת על לזהות את הילדה הכועסת שבפנים כצעד, כשלב בדרך למשהו טוב. אבל אחרי שמזהים אותה, מה דינה? חיבוק או השמדה? כי מסוכן להתייחס לילדה שבועטת בפנים. כי היא גם אומרת שעכשיו קשה, אז פוצחים בשביתה. ולא עובדים, למרות שיש דד ליין ומשכורת שתלוייה בזה, ולא לומדים, למרות שיש מבחן עוד רגע, ולא קמים בבוקר, למרות שיש מחויבויות, ולא מדברים עם אנשים, למרות שהם ייפגעו אם לא. אי אפשר להקשיב לה באמת, היא לא שייכת לעולם של המציאות (בזה של החלומות היא בועטת ועוד איך, מנסה שאי אפשר יהיה שלא להקשיב לשביתה שלה). ההרס העצמי הוא בהתעלמות ממנה או בהכרה בה? נדמה שכך או כך זה הרסני, מה ששם אותה (אותה-אותי-אותנו-אותן), בעצם, כמקור להרס ולכאב. עשיתי עליה (עליה-עלינו-על זה) חרם במשך שנים, תמיד מדברים על כמה זה הרסני להחרים ילדים. מה עושים כשקיפודים מבקשים חיבוק מבלון? נעמה.

היי אודי, את הנעימות לא הצלחתי למצוא... צריך להכיר. צריך של מי? של מה? למה? דווקא "צריך" שייך לעולם שאסור לה להיות חלק ממנו. צריך לשתוק, לחייך, לתפקד ולעבור הלאה.