מנסה להיות ברורה
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אודי, הנה אני מנסה להיות ברורה: אני בדכאון כבר יותר משנה, שורשיו פוסט טראומה מורכבת. ביטויו הפרעת אכילה, מחשבות אובדניות ופגיעה עצמית. מטופלת כל התקופה, כולל אשפוזים ועדייןלא חשה הטבה. למילים אצלי יש הרבה משמעות, לכתיבה כדרך הבעה. במקום שנחשב כל כך קשה כמו בית חולים לחולי נפש קיבלתי המון תמיכה ועזרה. כעת אני מחכה להתקבל לטיפול באחד מבתי החולים, תוכנית המטפלת בנפגעות תקיפה מינית. בינתיים אני לא כאן ולא שם. אחרי שנפרדתי מכל מסגרות הטיפול כדי להתקבל, כפי שדרשו ממני. קשה לי להחזיק מעמד. מאוד. כמעט בלתי אפשרי. כל מה שהושג באשפוז התפוגג והתחושה היא שאני מאוד לבד.
הי מילי, זה אכן ברור יותר. מה שאת מתארת מוכר לי - לצערי. הדרישה "לפרום" את המסגרות הקיימות כדי להתקבל לטיפול, ואז להישאר ברווח שבין הכיסאות. לדעתי (ולדעת רבים אחרים) זו אחת הבעיות הקשות ביותר, ההישמטות שחשים לאחר האחיזה הכל כך הדוקה של האישפוז. באין מרפאת המשך - מה שאת מתארת אכן עלול להתרחש - התפוגגות כל מה שהושג. זה עצוב וכואב, מתסכל ומרגיז. את מוזמנת כמובן להיות איתנו בינתיים, בתקווה שההמתנה לא תארך זמן רב מדי. אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
