יהיה בסדר! נמאס לי בעצמי להתבכיין

יש תקווה. אני אשמור עליי. אני אתאמץ בשבילי. לא אפחד מרגשות של אחרים. אני כבר לא ילדה קטנה שהאמא יכולה לתקוף עם העצבים שלה ולגרום לחושים להתקפל. אני חיה בעולם של אנשים בוגרים ויש חוקים ויש זכויות ויש קודים של התנהלות בעולם הזה וזכותי לא להתכופף מול מישהו רק כי הוא מחליט לכעוס אם אני יודעת שהצדק עימי (דבר אחר הוא אם כועס בצדק- יש לי בהחלט כושר הבחנה בין הראשון לאחרון). יהיה בסדר. אני אלמד לשמור עליי. אולי יבוא היום שלא אחבק לחיקי יותר 'רווחים משניים' כפיצוי על העדר צדק מוקדם בנגישות הורית מטפחת ראויה.. אולי עוד אתממש בזכות עצמי ואמצא מקום בעולם להשתלב וגם לקבל וגם לתרום לחיות יותר בהרמוניה ולא להבהל מחיכוכים. באמת לא להבהל יותר. לא לפחד אם ישנאו או יכעסו או ינזפו בי- לשמור עליי- לשמור עליי ולא להתקפל. לא לברוח ולהמנע ולהסתתר ולהתבייש. לנפץ את הפחד מסטיגמות.. להיות- החירות להיות! אני בן אדם טוב בסיכומו של עניין, גם אם בטח לא מושלם, זכותי להיות אנושית ולא מושלמת ואם קורה משהו לא טוב- לתקן ברמת היחסים ולא להתקפל ולהתייאש ולהבהל. כי ביסוד העולם הזה חייב להיות טוב, למרות שהוא מלא רע על פניו, היסוד חייב להיות טוב- עכשיו רק ללמוד איך להיות בן אדם חזק.

מימה, נדמה לי לפעמים שהקושי שלך מתבטא גם בבולימיה של מילים. הודעות שבאות בזוגות, לקבלה והחיוביות העוצמתית של אחת מצטרפת תחושת העוול העצום והקאת האנושיות הדוחה. דיאטנית של הפרעות אכילה לא שואפת ישר לתפריט עם כלל הקלוריות שצריך, אלא לכזה שהמטופלת יכולה באמת להכיל, לאכול. אולי האושר השופע הזה לא באמת ניתן להכלה להרבה זמן? אולי יש יותר מידי חיובי ומתוק, שכבר לא מרגיש אמיתי? למצוא איזון זה קשה... נעמה.

תודה נעמה על הנקודות למחשבה. אכן מודעת לתנודות של עצמי אך מתקשה לשלוט ולאזן.. בנתיים לא ניגשתי לדיאטנית של ה"א. מניסיון העבר קשה לי להתמיד בתוכניות כאלה. אני מקווה שאצליח להתייצב יותר גם בהודעות ובאכילה כאחד. גם אני מרגישה התקפי בולימיה של מילים שנשפכות ממני כשרגש דוחק בי לפלוט.. זאת מטאפורה נכונה בעיני