מיכל שהוא אני

הפורום הזה מניח לפני איזה מיכל , עם כותרת: כינוי. כל זה את כתבת. (האם רק לעצמי אני נשמעת לפעמים כה שונה, כה לא ברורה ומתחברת, קשקשנית ומיותרת, שקופה, נוראית וטובה? האם רק בראשי זה כזה בלאגן? ומעל הכל – פאתטית (זה מה שעלה בי עכשיו)) אני מכירה פרידות כאלו: קשקושים ומריחות של גואש, עד שיש לזרוק את הציור לפח ולהתחיל מההתחלה איברים שהם ספק אני ספק לא, פיתחו נמק (אולי גם העלו ריח דוחה, או שזה רק בראשי) ויש לקטוע. (בשקט , לחישה , יש בי לפעמים צורך למבט חיצוני שיאגד, כמו כשכתבת אז "אני מביט בך ו..." , או שאספת את הגלים לתמונה אחת. איך אפשר לבקש, אם אני שקופה, או נוראית , או לא מחוברת בכלל. איך אפשר להאמין , לא האמנתי כשכתבת לי גילת יקרה, אגב). שקט, להרגיע הבעבוע הבלתי פוסק בתוכי הכל מונח על מקומו. [מה שלא בסדר מפעם ולא מונח על מקומו, מונח בתוכי כמו חבילות חבילות ארוזות. (של ציורי גואש מקושקשים?)]. אולי, מחפשת דרך שלא לארוז בלאגן בתוך חבילה, אלא דווקא לתת למה שבתוכה להיות, להתערבב ולהתמוסס אל תוך כל מערכת כלי הדם? מצטערת אם אני נשמעת כמו חידה, ושגוזלת שוב מזמנך. עוד שואלת את עצמי, האם נכון שכותבת , עדיין, ומה מניע. בכ"ז,שולחת גם שתי הודעות המשך לעפרה ונעמה, ומבקשת גם להזכיר כיוון שזה קצת רחוק. תראה, כותבת-מוחקת משהו, איזה מין ביטוי קרבה, גילת, מבולגנת, ולא חושבת שהמילים יגיעו ליעדן בסדר ובאופן הנכון, אבל אין לי כוח לשכתב יותר...

מרגישה שיש משהו בדבריך ושלא סתם אולי נכתב לי, וגם נמחק לי, דווקא בהודעה הזו, אבל לא מצליחה לשים בדיוק את האצבע על פשר הדברים. הוי, הכל בראשי, עייפתי.... (אגב, הראש שלי במחאה, כנראה, לאחרונה כל כמה ימים מכריז שביתה: מיגרנה). וגם, אני מרגישה שאני צריכה לפנות קצת מקום בתוכי לחדר החדש שנכנסתי אליו... גם מכאן.. מממ, שלך, אודי, גילת.

גילת, מדברייך המחפשים דמיינתי את שתינו נפגשות בחדר. המראות שלנו משקפות אחת את השנייה, ואי אפשר לדעת מה הן מראות באמת. רק עומק אינסופי. וכמו בזירת פשע, אנחנו מתקדמות. מצלמות איברים זרוקים, ציורים קרועים, מסמנות נקודות של ראיות. להבין לאן הם שייכים וגם למי הם שייכים, כל אחת לא מבינה שיש שם חלקים שהם שלה. אבל הם חייבים להיות של מישהי. אולי בטיפול האדם השני יודע מה ממה שמפוזר הוא שלו. ואז הוא מציע, קחי, תמדדי. נפל לך, בואי ננסה לחבר. ומודדים את החלק הזר מול המראה שהוא מחזיק, מתוודעים אט-אט למה מרכיב אותי ומה לא. (אודי, כתבת פעם שאתה אוהב פאזלים. כנראה שגם מהסוג האנושי.) ופתאום מעניינת, זירת הפשע שחשבתי עליה. אני, ונדמה לי שאמרת פעם שגם את, מרגישה שייכת לסיטואציה הזו, לאשמה. אבל אולי הצדק הוא בלתקן ולא בלהעניש. סליחה אם חפרתי, מתכתבת איתך ועם עצמי גם יחד. מקווה שהשרברב מיטיב בינתיים, נעמה.