מצרך

הנה, אני מצטרכת-רוצה, שיאהבו אותי קצת. אבל אין לי מה להציע. אז שמתי על עצמי מראה גדולה, מכל הכיוונים. ומי שמתקרב אבל נשאר מספיק רחוק אוהב, את העצמו שמשתקף. ומה שהוא רוצה בשביל שימור האשלייה אני יכולה לתת. "כאילו" דווקא יש לי בשפע. רק שיאהבו קצת, לא משנה בעבור מה. אהיה פלסטלינה לכל מבקש, ידיים ילושו ויצרו את הנעמה הרצויה. זו שאני לא באמת. אבל בכל זאת, ההצטרכות ממשיכה. לא מקבלת מענה. נעמה (או שם לבחירתכם, כבר לא כל כך אכפת לי).

נעמה ! עם הפלסטלינה את תצרי , את נעמה שאת . וככה וככה , נאהב אותך . ( עזבי את המראות , הם יכולות להיות חדות , ולחתוך בטעות מישו ) ;) הילה

היי אודי, אם רק הוא האמיתי, אז אני רק צורך גולמי? צורך גולמי שאם יתמלא, יגדל להיות צורך גדול ותו לא? זה, בעצם, בדיוק מה שכואב. שאין בי שום דבר לתת. רק לקחת. והקיום הטפילי הזה חורה לי, הוא בעצם רמאות וניצול מעצם היותי. (וזו מין הודעת המשך כזו שדווקא זקוקה גם לפינג-פונג חזרה. יש בה יותר מידי סימני שאלה בשביל שאוכל לעכל אותה לבד, להתמודד עם המחשבות שלה לבד. תוכל לזרוק כדור חזרה? הנה שוב, צריכה.) נעמה.

נעמה יקרה, בשביל ההודעה הזו, ועוד כמה שרציתי להגיב ולא הגבתי וכאלו שבטח יבואו בהמשך... רוצה לשלוח רק תמצית של הזדהות, תחושה של מראה אבל אני מקווה שלא כזו מהסוג הלא נכון, דרישת שלום לנעמה שבפנים, שמשנה מאד איך קוראים לה, שנלמד להצטרך נכון , שהפלסטלינה תלמד-תעז להתעצב מבפנים החוצה, גילת.