סתם

זו הודעה עם-בלי כל המילים שאסרתי על עצמי לומר. לא בא לי לשנוא אותי, אבל וודאי שלא לרחם, אז נותרתי עם השלמה אדישה לנזק שאני גורמת לאנשים לגרום לי. לא פייר מצידי לשים אותם במצב הזה, אבל אסור לחשוב על זה יותר מידי. צריך לחזור להשלמה אדישה, כדי שלא ייכאב ולא ייסבך. להבין שבעצם סתם, כלום, לא נורא ולא משנה. משיכת כתפיים, נעמה.

והכי הכל והכי משנה, וכן נורא כואב. נעמה יקרה, ראשית רציתי להודות לך על מילות התקווה והזמן שם אליי למטה ולבקש סליחה על איחור תגובה, עבר עליי שבוע של דיכאון מיטות והיעדר תיאבון (כן, הוא בא), והנה רק עכשיו קצת יכולתי להגיב. ושנית, חשבתי על עץ הקסמים שלך וכמה אומץ צריך היה כדי להניח חלק רך וקסום ממך פה, וכמה ציפיות יכולות להיות בו. איני יודעת אלו מילים אינך מרשה לעצמך לומר, האם קשורות למקום הזה, האם בכלל או גם וגם. ובסה"כ רציתי לתת לך מקום רחב. בשבילך. סוריקטה

סוריקטה אהובה, אל תתנצלי על דיכאון המיטות. שהוא יתנצל בפנייך. אני כותבת באמת מתוך דאגה לך, אז לא יעזור לי אם תגיבי כשלא מתאים לך. זה בעצם יחטיא את המטרה... את יודעת, באמת תליתי בענפיו תקוות שונות. רציתי שיקשטו אותו בעוד פירות ועלים, עם שירים ותמונות, שיהיה עץ שנעים לשבת תחתיו. התאכזבתי קצת לגלות שהוא נותר מעט ערום ויחד איתו גם אני. ובכל זאת, אני שמחה שנטעתי אותו. אודי בא לבקר בו, ואני יודעת שלשאר הוא היה חלק מהנוף גם אם לא ישבו בצילו. תודה על המרחב. בשבילי יחד עם הבלי מילים, שתופסות מקום. כשרחב הן פחות לוחצות עליי, יכולות להתפזר להן. המטפלת שלי תמיד שאלה (שאלה, שואלת, תשאל, אני לא יודעת מהן יחידות הזמן הנכונות) מה יהיה ההבדל כשהמילים יאמרו, אם הן מנוסחות וקיימות כבר בראש. וההסבר שלי תמיד היה הכוח המיסטי והבורא שיש לצלילים שלהן. אם לא נאמר, אם לא נשמע - אז אולי לא באמת. אז אני מסתובבת סביבן, מתווה את קווי המתאר שלהן בלי לומר באמת. שישאר הספק. תודה לך. נעמה.