עוד נסיון שיתוף...

שלום אודי וכל מי שקוראת (לא חייבים כמובן) אני כותבת משום שאני קצת "תקועה" עם הטיפול (הפסיכולוג, בעלי, המשפחה, החיים, הגוף שלי המחשבות וכו' וכו'...) זה קצת מורכב ואני לא אכתוב כאן מגילות (אולי רק מגילונת...) בקצרה אפשר לומר שיש לי תחושה שהקשר שהיה ביני לבין הפסיכולוג נמצא במצב של מוות קליני או דעיכה. אני מרגישה שהוא כבר לא איתי, בזמן האחרון הוא כמעט נרדם וא"כ טוען להגנתו שזו ההשפעה שלי, של הניתוק שלי עליו. הוא אומר שאני לא מספיק משתפת אותו ועסוקה בלצנזר. ושאי אפשר לעזור לי ככה. מצד אחד אני מבינה בשביל זה הרי הולכים לטיפול , אבל מצד שני קשה לי לשתף, אני לא רגילה, אף פעם לא דיברתי על עצמי עם מישהו אחר, יש אצלי חלוקה מאוד ברורה בין העולם הפנימי (אולי מדובר בכמה וכמה עולמות אצלי) שזה ענייני הפרטי, שאי אפשר להראות לדבר או לחשוף, לבין העולם החיצוני וכל ההצגות. ככה אני חיה , חשבתי שככה כולם...לא חשבתי שיש אפשרות אחרת, ולא חשבתי שאני זקוקה לעזרה בגלל זה, חשבתי שיש בי גם מישהי משוגעת וקצת פחדתי מעצמי לפעמים אבל בד"כ הסתדרתי. אני לא יכולה לחשוף כל מיני דברים, צדדים אפלים נלעגים ילדותיים ריקניים ומאוד פטתיים...זה יהיה כמו להודות שאני כל הדברים שאני לא רוצה להיות או גרוע מכך ( אם הייתי מעלה על דעתי שאי פעם אצטרך לספר על עצמי עם כל המחשבות המשוגעות וכל האנשים והקולות האחרים אולי הייתי דואגת לתכנים קצת יותר "נורמאליים" או לפחות איכותיים למען "הקהל":- ) וזה לא סתם קשה מאוד מאוד לשתף או לחשוף זה בלתי אפשרי, אני פשוט לא יכולה לעשות את זה לעצמי. זה מאבק שנמשך המון זמן. מצד אחד אני באמת רוצה לסמוך וכל זה, אבל מצד שני אני לא שם ואני לא סומכת עליו ולא על אף אחד פחות או יותר . חמש וחצי שנים ארוכות וקשות לעתים, של פגישות ואני עדין לא ממש בטוחה שהגעתי לאדם הנכון, ולא תמיד מרגישה שבכלל מגיע לי (משום שאני לא מעשית ולא כ"כ רווחית לצערי, זאת הייתה תקוותי הקונקרטית שהגעתי לטיפול). אולי מישהו יכול לתת לי דוגמא או לומר מה הגבול שלו של החשיפה בטיפול ? או איך מתגברים על הבושה, על הצנזור הפנימי? והאם צריך בכלל?, ז"א מה יצא לי מזה שאני אספר ? זה מזכיר לי בדיחה, אבל זו בדיחה קצת גסה אז לא חשוב.... ובכל זאת ממש עכשיו תוך כדי כתיבה לשבריר של שניה עוברת בי מחשבה שזה מן מחסום כזה שאם אני אעבור אותו אני אהיה יותר שלמה או מחוברת לרגשות ולעצמי ולחיים (פחות נשלטת ע"י כל מיני רוחות מהעבר). תודה לך על ההקשבה, ראיתי שכתבו לך על הסבלנות והרגישות, באמת מגיע לך צל"ש על אורך הרוח והרוח הטובה שלך.

בקשר לפסקה האחרונה, זה לא כאילו שעכשיו אני הולכת לספר בעקבות ההארה הרגעית...אין מה לספר. אני יותר בכיוון של לסיים את הפרק הזה בחיי משום שזה נהיה חסר טעם. ושוב תודה.

כל כך נעצבתי על ליבי כשקראתי אותך . אין לי מושג מה קורה בחדר הטיפולים . אבל , כשלא עושים טיפול , גם לא נהיה טיפול , וכדי שמשהו ישתנה , צריך לנסות , ככה בזהירות , בקטנה להכניס את קצות האצבעות למים .