ניסיון שיתוף.

הי. התקשיתי לכתוב. ובינתיים באתי, והרגשתי איך נעטפים כאן במילותיך... (ועוד מדברים פה על שמיכות פוך, בכלל...) התחושה הזו, להיעטף: זה קורה נדמה לי כשמצליחים להיות מכווננים. לגעת, לדייק את צלילי מיתר הנפש. ואז כשיש גם אוזן נכונה, רגישה, היא יכולה בשמיעתה לפרוט על המיתרים הנכונים. אני עסוקה עכשיו בתחושה שמשהו בי חסום כל כך.. (וכואב געגוע). ביקשת הסבר.. סיפרתי, אבל יתכן שהטמעתי את זה היטב בתוך בליל מילים מיותרות. (מדוע?) ((אני בטיפול עכשיו)). ומתאים למילים הללו להיות בתוך הסוגריים. אני בתוך סוגריים. כפולים: הסוגריים של החדר, שכולי בתוכם. והסוגריים שבתוכי. ובחלל שבין שניהם- הרבה שתיקה. סוגריים, גם מלחציים, אולי מלקחיים . (לחלק הזה אני אולי קצת מחכה: שמשהו ילוקט משם החוצה, אל האור, ונוכל להתבונן בו). כמעט יכולה להרגיש פיזית את הכאב המתלווה לפעולות האלו. לא אהיה אופטימית מדי, לא אומר שאצליח, ושזה יהיה נפלא. אומר שאני מנסה, שזה כואב, ושאני פוחדת עד מוות ממה שזה יהיה. המילים היפות מחפות על עד כמה שזה לא יפה. אני, והתהליך. מזכיר לי גם לידה. ואני , ילדה מגודלת, אולי בכלל צריכה להיוולד, להיווצר. זהו...הנה דיברתי מעט כאן. מרגישה קצת את המיתר בפנים נרעד לו. מילות תודה וסליחה , מחשבות פרידה, גם כן ניסיתי לומר שלא בהצלחה מרובה, אולי מוטב גם אותם פשוט להניח כך, ולקוות שיגיעו היטב ליעדן. גילת.