שקיפות

אני יושבת עכשיו בכיתה מלאה באנשים, והם רואים אותי מסכמת, מבינה, ולא רואים אותי גם כואבת. אז באתי לשבת גם כאן, שלא ארגיש שהשתגעתי לבד. אין עכשיו מי שרואה שהעץ נפל ביער, אבל הוא בכל זאת, נדמה לי, מרעיש. יום טוב, נעמה.

ועכשיו כבר נגמר היום, אבל נדמה לי שהפכתי להולוגרמה מהבהבת. אני לא כאן, אבל מפחדת ללכת לחפש אותי במדבר הכואב שהנפש שלי משוטטת בו. שלא נאבד שתינו במרחבים. כנראה שהתנתקנו מידי, ונעמה של היום כבר לא קיימת כי הקונטרה שלה נעלמה. בתקווה אשוב ואקיץ מחוסר הממשיות הזה.