מרגישה מרוקנת, ריקה

אוכלת מקיאה.. התחלתי לעשות יותר ספורט. אכלתי המון עכשיו. אבא שלי בבית. תמרונים איך לזלול בלי שיבחין, איך להקיא בלי שידע... חיים עם בולימיה הם כ"כ חסרי תכלית וכיוון. אדם עם אנשים קשה להתחכך יותר מדי.. ההפרעה לעומת זאת, תמיד זמינה, ממלאת את הריק.. אין לי כח להקיא עכשיו אבל אכלתי כ"כ הרבה דברים מתוקים בכמויות.. צריכה לנקות מתוכי את הזוועה לא? הרעלת סוכר... אני אפילו לא מרגישה נפוחה עדיין.. חבל שאבא שלי פה. זה מפריע. ומחר יום עבודה. הולכים, מחייכים, משחקים אותה 'נורמלים'. טיפול פסיכולוגי שבר לי את הלב. מדעי הצביעות החברתית. יום אחד הלוואי תקום מחאה גם על ראשכם של מי שמוכרים 'אומללות נסבלת' בתעריפי חוצפה.. ואולי יום אחד אני אצליח לקחת אחריות על עצמי ולמצוא כיוון ותכלית ומשמעות ושמחה וברכה ועשייה פוריה ויעילות... בנתיים הלכתי להקיא. להקיא ולהתבייש בקיומי העלוב הזה שאסור לחשוף. אני לבד. מעמידה פנים של נורמלית. למרות שברור שלא. עובדת על עצמי... מעצבן שאבא שלי בבית מפריע לי בתוכניות לטהר את הגועל. מעצבן...

מימה , כמה עצוב!

את נורמלית לחלוטין מימה יקרה. יש לך כח לשלוט באחד הצרכים הבסיסיים של הגןף, האוכל. את יכולה להתמלא בו ולהתרוקן ממנו. אוכל הוא צורך בסיסי, נותן חיים. את יכולה להתחבר לחיים, לבלוע אותם,משמע יש בך את התשוקה הבריאה לחיים. את גם יכוה להקיאל ממך את החיים, להתרוקן, ממקום של שליטה וביקורת. את מנסה לקחת שליטה על חייך, להרגיש אותם ממלאים אותך ולהתרחק. החיים מפחידים. צריך לעשות בהם סדר, לנסות לראות כיצד תמלאי את תשוקתך לחיים במשהו שיהיה שלך, ישאר שלך ואיתך ןיאפשר לך לצמוח. כי מגיע לך לאהוב משהו שלך בלי ביקורת. סליחה אם הכברתי במילים , מילי