חייבת לכתוב לכם עוד משהו:אודי,מאי, בובי

כי כולכם עניתם לי.. אני עדיין אצל ה"מחליפה". למעשה מאז שאותה פסיכולוגית נוטשת יצאה לחופשת הלידה, וגם כ"שחזרה" ואני התלבטתי האם לחזור אליה-עד ש"עזרה" לי ונפרדה ממני במייל...משך כל הזמן הזה הייתי בטיפול, ואני עדיין אצל ה"מחליפה". והיא מאד מאד משתדלת. ומאד נחמדה. ומאד מתחשבת גם במצב הכלכלי. אבל עדיין, אני לא מבינה איך זה קרה לי שאיבדתי את העבודה שלי ב9 שנים האחרונות?? לדעתי יש קשר הדוק (שבא לידי ביטוי גם בלו"ז הכמעט חופף בין המשבר בעבודה למשבר -ולסיומו הטראומתי-בטיפול. ובעבודה.). ואני לא מבינה איך ה"מחליפה" לא הצליחה למנוע מזה לקרות? ולא שאני מאשימה אותה. אני די בטוחה שזה קשור לקודמת=הנוטשת. אבל אני כבר שנה אצל ה"מחליפה". ואני תוהה- האם מצב כזה לא עשוי להמנע כשאני בטיפול? לא יודעת מה לחשוב. גם עליה. על "היעילות" של הטיפול שלה. למרות שהיא ממש אחרת מהקודמת. כשהקודמת נטשה אותי במייל-רציתי למות. החליפה" החזיקה אותי. אפילו יצאתי עם מישהו-דבר שלא עשיתי כמעט עם הקודמת...כי כל הזמן היו משברים בטיפול. אבל עדיין, התוצאה-הלכה למעשה היא שלאחר 3 שנות טיפול: שנתיים עם הקודמת- הנוטשת, ושנה עם ה"מחליפה" , אני ללא עבודה. וגם לא השגתי את 2 המטרות הנוספות שהיו לי והן למעשה הסיבה שבגללה באתי לטיפול. איך מסתכלים על זה? איך מסתכלים על טיפול? האם לא בתוצאות? איך יודעים האם יש קשר גם לטיפול של "המחליפה"? למה היא לא הצליחה למנוע את זה? האם ייתכן שזה היה קורה כל מקרה?.... נראה לי שלא. כי גם אם המצב היה חרא-באופן פתאומי בעבודה לאחר כל השנים האלו, עדיין הייתי מצפה שיעזרו לי להישאר שם עד שאמצא משהו חדש. אני נורא בחרדה. קיומית. יומיומית. מפחדת לטעות. וחסרת אמון. "ביג טיים". אמון תמיד היה "אישיו" אצלי, אבל לאחר הנטישה שלה, זה פשוט רק החריף. אבל רציתי רק שתדעו- שאני כרגע עדיין עם "המחליפה". ועד המשבר בעבודה והפיטורים מאד אהבתי אותה. נקשרתי אליה. אלא שמאז- אני יותר ויותר חושבת על הקודמת-הנוטשת. ואפילו ראיתי אותה ברחוב! פעמיים!!! ומאז- שלחתי לה הרבה מיילים. ואפילו סימסתי. ואני עוברת ליד הקליניקה שלה די הרבה. ( זה פשוט ממש לידי..וקשה להמנע מלעבור שם ברגל). וגם בוכה המון. נזכרת בה. ובאופן פסיכי "מתגעגעת" אליה. למרות שהיא הרסה את חיי-קרוב לוודאי.. בגלל מה שעשתה לי. נטשה. אודי- בבקשה תכתוב לי מעט. משהו. תובנה, דיעה, כמה מילים. קצת סדר בראש המבולגן והחרד שלי. אני שוקלת ( לראשונה בחיי) לבקש תרופות. מיוזמתי.( אפילו שפסיכיאטרית שהלכתי אליה פעם אחת בזמן המשבר בעבודה, נתנה לי רק משהו זמני-נקודתי להרגעה, כי לא חשבה שכדאי לתת משהו קבוע..לטווח ארוך). זאת הייתה דעתה. "תגובה נורמלית פחות או יותר למצב מציאותי קשה"...ושאולי פסיכותרפיה מספיקה.

את השאלה הזאת. וחשבתי(ועודני חושבת) המון זמן עליה. ולכן...אולי זאת בדיוק ה בעייה. אין לי מושג מתי, אם בכלל זה יקרה-והיא תוכל להיות עבורי בפני עצמה. משמע=בעייה. כי אולי זה בעצם מצביע על בעייה בטיפול. משהו כנראה חסר לי. אחרת אני מניחה שבחלוף פרק זמן שכזה-(ואגב אנו נפגשות 4!! פעמים בשבוע. והיא ממש לא אנליטיקאית. היא בכלל לא עושה אנליזות ולא הוכשרה לכך)היא כבר הייתה "בפני עצמה" עבורי. והקודמת לא הייתה עדיין כה דומיננטית אצלי/עבורי. האם יש משהו בדבריי לדעתך אודי? ודברנו על זה-היא ואני. בערך.. אבל לפעמים זה מסתכם בזה שהיא אומרת לי:"סמבדי" , אני חושבת שיש ביננו כימיה, וקשר טוב. ואני אוהבת אותך. אבל אם לא טוב לך פה- אז תלכי. זאת בחירה שלך. אני פה עבורך. ..". וזה לא מספיק "רציני/עמוק" בהתייחסות לשאלה הזאת לדעתי. תשובה כזאת היא די סתמית בעיני. בכל מקרה- היא לא גורמת לי להבין מה קורה או מה הבעייה וכו'. אודי?