הי :-(

סתם..אין לי כח להרבה מילים. אחרי כ9 שנים-איסדתי את העבודה. מובטלת. כבר חודשיים בבית. לא צמצומים. פשוט התלקחות מהירה של אש. לו"ז? כמעט חופף למה שקרה לי ב"טיפול". ההוא. עם ההיא. שעזבה. חודש לפני שיצאה לחופשה - שיחה ראשונה עם הבוס ואולטימטום-איום.ב"טיפול" -אני עוברת ל"מחליפה". 3 חודשים אחרי-בעבודה:"הכל בסדר". האיום הוסר. ב"טיפול"- היא "חוזרת" מהחופשה. מציבה תנאים. ואני? בין ה"מחליפה" ובינה. קרועה. לא מצליחה לעזוב אותה, ולא מצליחה לחזור אליה. ב"טיפול"- היא נפרדת ממני במייל. בעבודה- שוב בעייה. עוד לא מדווחים לי עליה כי צריכים שאסיים פרוייקט חשוב.ב"טיפול"- אני ממוטטת מהנטישה. ונמצאת אצל ה"מחליפה". שם נשארתי/הושארתי. בעבודה: איך שאני מסיימת את הפרוייקט(ובהצלחה רבה. הבעייה לא הייתה קשורה אליו אלא למשהו אחר)- שוב שיחה.והפעם: אולטימטום רציני יותר."או שתסכימי לשינוי בתפקידך לאחר 7 שנים( שכרוך בהרעת תנאים ובעיקר- בהשפלה), או -שתלכי הבייתה". מכאן- הדרך קצרה. פיטורים. לא מצליחה לכתוב יותר מזה. אין לי חיים. רק בבית. לא יוצאת. העבודה מילאה את חיי. גם חברתית- מבלי ששמתי לב עד כמה.. מה לעשות? לא יודעת. האם בגילי "המופלג" ללמוד לתואר נוסף? ואז? מה? הכל הרוס. אין כסף. אין בחירה. רק בכי-רע. טיפול. הרס את חיי. עד הטיפול- הייתה לי עבודה שהחזקתי בה 9 שנים. הגעתי עם עבודה. בגלל סיבות אחרות. ויצאתי- ללא עבודה. וולא פסיכולוגית. שהבת שלה- ההיא... ההריון... אוטוטו בת שנה. וכן- היא עדיין בארץ. ולא עזבה לחו"ל. רק עזבה אותי. במייל.

באלי להגיד לך משהו שאני בעצם גם מנסה להגיד לעצמי (גם תקופה בלי עבודה ובכלל מרגישה קצת תלושה..) נכון שאין כסף ונכון שאין חברה ונכון שמשעמם ונכון שיש יותר פנאי להתבחבש בדברים ונכון.... אבל (וזה אבל גדול בעיני!) זה כרגע המצב ואפשר אולי גם קצת ליהנות ממנו.. כמה פעמים במהלך 9 השנים האלו ביקשת קצת חופש וזמן לעצמך? אומנם זה לא מבחירה, אבל בכ"ז. מקווה שזה מדבר אלייך (ולא כתבתי את הראש שלי מידיי..) בובי