יום אחד, סוף אחד, שנה אחת

למרות הכל, התייגסתי למלחמה הזו בדכאון ובעצב, נעתרתי כמעט לכל הטיפולים שהוצעו על הדרך, התנסיתי בחוויות שונות ועדין לא תם. אני מנסה לפתח עמידות נגד פרידות, ומחשבות על אנשים שעברתי אצלם באמצע החיים, כחלק מעבודתם ותפקידם ולהבין שלא היה שם בעצם כלום, פרט למילים שעברו, חלקן התקבלו וחלקן קיבלו משוב. אני מנסה הכל, את כל מה שרק אפשר, אך בתוך תוכי יודעת שלא אוכל להחזיק מעמד או להעמיד פנים עוד זמן רב. הכל נראה כל כך שטוח, שום דבר לא יכול להכנס פנימה. הירוק נראה פתאום דהוי והפרחים עצובים. מרחבי השדות ואופק ההרים נותנים לי תחושה של ריחוף. כל שיר, או תמונה, מזכירים לי פרידה. ובכל זאת למדתי לאחרונה כמה מופלא הוא הזכרון וכמה אכזרי. כמה חזקים הזכרונות וכמה שבריריים. כמה חכמה היא השכחה וכמה אכזרית. כמה לא יציבה המשמעות שאנחנו נותנים לחיינו וכמה הבל מכסה את ההוויה. הנה אני הולכת ומבקשת עזרה ומחפשת את הדרך ולא רואה. אני צוללת, לתוך מקומות אפלים, הבזקי זכרונות, וריחות, תחושות ומראות עוטפים אותי ומטלטלים. אם הייתי חולה סופנית אולי היו עוזרים לי להפרד. ואני חולה סופנית. למרות שזה אולי מרגיז שכך אני אומרת. כמה פשוט היה אם הייתי חולה, אני חושבת לעצמי, כי עם זכרונות חולים אי אפשר לקבל עזרה הולמת. מילי

שלום אודי, הכוונה לזכרונות קשים שעובדו, אוחסנו במגרות הזכרון והחלו דולפים החוצה באופן לא רצוני, אולי בגלל הדכאון, אולי כי הם חלק מהדכאון. לא יודעת אם הצלחתי להסביר. הכתיבה אצלי לרב היא זרם של מחשבות, רגשות ומילים ולא תמיד צירופי המילים נוצרים מתוך מחשבה, לפעמים הם אסוציאטיביים וכו'. הצלחתי להסביר? מילי

הי אודי, הכוונה לזכרונות שמכרסמים כמו מחלה ממארת. כאלה שקשה לחיות בצילם. כאלה שגם אם היו רדומים וסגורים, דלפו פתאום החוצה.