מכל צידי המטבע

היי אודי, מצחיקה (?) האוניברסליות הזו של אוכל. אמרת למיכל לחשוב על כך שכשהיא רוצה אוכל היא רוצה את הצורך הראשוני האחר - את החיבוק וההבנה. והמטפלת שלי ואני מדברות על כך שהייתי רוצה לבטל את הצורך בשניהם. לא צריכה, לא תלוייה, לבד. יש מונח כזה, כשאומרים שמדינה מספקת את כל מה שהיא צריכה לעצמה. אני מוכרחה להודות שאני מתגעגעת לזה. לתחושת הגוף הריק, לקלילות, לשליטה, לעצמאות (והמטפלת תשאל אם גם לבדידות, לשנאה העצמית, לתשישות הנוראית, שקל לי לשכוח עכשיו). אני מרגישה כמו מכורה שמתוודה, נקייה כבר כך וכך זמן, אבל עדיין הפיתוי אורב לי ומעידה קטנה משמעה לרוב מערבולת משמעותית יותר. אני בזה לעצמי על זה, שונאת את עצמי, מתביישת לספר בכלל (למרות שבאותה מידה בזה לעצמי על כך שהיום אני אוכלת, שונאת את עצמי על הגוף שזה יוצר, מתביישת גם מזה). אבל ספרי, נעמה. זה רוצה להתאוורר. ספרי. בינתיים גם הידיעה שהמטפלת שם ורואה מונעת ממני לחזור רק לקצת (ובאמת כמו מכורה, מאמינה שקצת ובשליטה ואוכל להפסיק מתי שארצה). אני שונאת את הידיעה הזו שמכבידה, את ההודאה של המטפלת שהיא מסתכלת על הגוף שלי, שהיא מרגישה אחריות ובודקת ומוודאת שאני במצב בסדר פיזית. אבל זו ידיעה שגם שומרת עליי. והנה עכשיו כמה חודשים בלי שהעיניים שלה יוודאו מידי פעם שאני שומרת על עצמי. אז אולי בגלל זה כתבתי כאן את כל המגילה. ככל שזה פחות סוד, יותר קשה לי לחזור לזה. בחיי שאני מגעילה את עצמי. נעמה. ("נעמה, הנה הזדמנות. הזדמנות לתקן קצת, להיות קצת פחות דוחה. למה את מלשינה? למה את מנסה למנוע את זה? טפיל דוחה, את לא ראויה לכלום. מגעילה, מכוערת וחלשה. זה מה שאת.")