מה דעתך (-:

מאז שבוע שעבר אני מוטרדת. מישהי נחמדה הגיבה להצדעה שלי לאודי המסור במילים אלה: הכותרת:מסכימה איתך ההודעה: למרות זאת, הייתי נמנעת מאידליזציה. את האמת, לא היכרתי את המושג אידליזציה, אז כשלב ראשון הלכתי ללמוד מה פירושו. ומאז אני מוטרדת. כי כל פעם שאני קוראת תשובה שלך שקולעת לי בול בלב אני מרגישה את ההתפעלות הזאת ואת הצורך להעריך ולייקר מאד. כנראה: אידליזציה. אנסה להסביר את עצמי יותר: אני כאן המון זמן, קוראת ותיקה. לא אפספס שום הודעה. לפעמים כי השאלה מעסיקה אותי, אני מחפשת את עצמי שם בתוך השאלה, ולפעמים כי כלל הנושאים שקשורים לטיפול ולקשר בין מטופל-מטפל וחיבוטי נפש כלליים - פשוט מעניינים אותי. וחוץ מכל מה שנאמר אני "חולה" על התשובות של אודי. אני מרותקת מסתקרנת: מה אודי יגיב, איך הוא יקח את השאלה-בקשה-הודעה הזאת ויוציא ממנה יופי שכזה. אני משוגעת על התשובות האלה: הן חכמות, מתחשבות במיוחד, מרגיעות, עוזרות לשואל לעשות סדר, כל פעם לפי הצורך. אני מסתקרנת מראש ושואלת את עצמי: מה נראה לך שאודי יענה הפעם. והתשובה בדרך כלל מפתיעה אותי, לפעמים בכך שהיא דייקה כל כך ומצאה את הנקודה הנסתרת הנעלמת אפילו מעיניי השואל (למרות שאודי לקח את המילים של השואל עצמו), כאילו לקחת פנס, להעביר על פני המילים, להעצר בנקודה אחת קטנה, ולהגיד: זה זה! זאת הפואנטה! וכשזה קורה, כל פעם מחדש אני יוצאת מהכלים שלי: איך קלעת בדיוק למטרה (כנראה)? יש בי התרגשות שכזאת. לפעמים ההערכה הזאת אליך מגיעה מכך שאני מעריכה מאד אנשים חכמי ודברי חכמה, ובתשובות שלך אני חווה את זה שוב ושוב. בקיצר... אני חושבת שאני מרגישה צורך להצדיע לא רק בפורום, אלא סתם כך בחיים - למי שמגיעה הצדעה. עד עכשיו חשבתי שזאת תכונה יפה שלי, סקרנות ופירגון מכל הלב והאפשרות להעריך אחרים ואת התרומה שלהם לחיים שלי-שלנו. אני לא קמצנית בדברי שבח והערכה בדרך כלל. מפרגנת לגננת של הבת אפילו על נקודות לא הכי "מוארות", אלה שהאמהות האחרות מקבלות כמובן מאליו. ואני לא חושבת שאני עוברת את המידה ומציפה את הגננת, רק פה ושם זורקת לה את הערכתי. אני גם מודה מאד ומעריכה נותני שירות למינהם, גם אלה שבדרך כלל הציבור מתייחס לשירות שלהם כמובן מאליו. למשל: המוכרת שעזרה לי בבחירת הגרביים, הקופאית בסופר ועוד. הרבה פעמים אני מחפשת את בעל הבית להגיד לו שיש לו עובד מסור במיוחד, או להגיד לו שנהנתי מהקניה בסופר שלו. אני אומרת את מה שאני מרגישה באמת, ביני לבין עצמי זה נראה לי התנהגות אנושית יפה שאנשים מפספסים אותה כי הם עסוקים מדי במרדף של החיים. אני לא מגזימה לדעתי, אבל, בגלל שהמעשה שלי כנראה לא מאד מצוי כבר כמה פעמים קיבלתי תגובה מבעל הבית של פליאה, כאילו מה היצור הזה רוצה ממני, ופעם אחת אמרה לי בעלת החנות: מה הקשר המשפחתי שלך עם המוכרת. עד כדי כך. אני רואה בזה פיספוס: אם גם אחרים היו מעריכים את הדברים הקטנים של החיים - תגובה כזאת של בעלת החנות היתה נמנעת. היא כאילו אמרה לי: תקשיבי, בינינו, אנשים לא חיים בשביל לתת. בודאי היתה לך מטרה נסתרת בכך שפירגנת למוכרת שלי. בקיצר, הארכתי והארכתי. ואמשיך לומר שאני מעריכה מאד את המטפל שלי, כי הוא מיוחד, רגיש, זמין לי, ועוד ועוד. עניין זה לא מונע ממני "לכעוס" עליו כשמרגיש לי וכדומה. מודאגת ומהורהרת מאז שענו לי שיש להיזהר מאידליזציה. הדאיג אותי שלא הכרתי את המושג הזה. נזכרתי שלפני שלש שנים כשאזרתי אומץ להיחלץ מקשר לא בריא ארוך טווח עם אישיות קשה - לא הכרתי את המושג קרבן. לא שלא ידעתי מה משמעות המילה אלא שלא הצלחתי להבין את הקשר בינה לביני, היה קשה לי להתייחס לעצמי כקרבן, קשה מאד. היום אני מבינה את העניין, ומתנגדת (כרגע בהגזמה) לכל קצה של נסיון לקרבן אותי. אז משבוע שעבר התחיל להדאיג אותי: האם גם בנושא זה "יש לי בעיה" ואני פשוט לא מכירה בכך כי ככה, כי גם קרבן לא הכרתי? יש מכנה משותף בין קרבן לבין אידליזציה - או שאני תועה??? אודי, (-: מנחשת שתענה לי ב: תדברי עם המטפל שלך על נושא זה, תעלי בפניו את תהיותיך, הוא הרי מכיר אותך לפני ולפנים (שלש שנות טיפול של פעמיים בשבוע!!!). צוחקת על עצמי שאני מנחשת את מה שתגיב. ומרשה לעצמי לבקש שלא תגיב כך. שאני רוצה לשמוע מה דעתך.

הי מאירה ואודי זו אני שכתבתי את ההודעה הזאת . משום מה שמי הושמט . מצטערת , מאירה , שהיא חוללה אצלך כזו מהפכה. ואודי , שלא תבין לא נכון . תודה שאתה כאן איתנו זה לא מובן מאליו . הילה