ואם נמאס?

הייתי כבר בהרבה טיפולים, הרבה שנים. בטיפול האחרון המטפל היה צריך להפסיק מעט. וכעת כשאפשר להמשיך, לא בא לי לחזור. להתבכין. לחלום על פנטזית השינוי.לקוות ולראות בקושי בדל של התקדמות! (בקושי מעט מעט שיפור אחרי שנים ארוכות!) שגרה של לחיות ולהנות מצומי שניתן לי תמורת תשלום בעבודה. פתאום הכל נראה לי מיותר לדבר ולדבר ולחלום שמשו ישתנה אי פעם. אם רוצים משו- צריך לקום ולעשות. החיים שלי קשים מאד ומורכבים, ובקושי זזים לשיפור. אבל דברתי על כל מה שאפשר. עד מתי נדבר? נחלום? נשען על זר, שלא באמת קשור, אלא עבודתו כך, עד שאני יעלם... מה דעתך? האם אני צודקת ומיותר לחזור? ואחרי שדברו ודברו יש שלב של נמאס, והכל מיותר ובקושי עוזר? ואני מבקשת שלא תנסה לדאוג לקולגה ולמקצוע, אלא באמת מה צריך לטובתי כבן אדם ששואל...