מחשבות

מחשבות. מציפות. אני נלחמת. נלחמת, להמשיך, להתקדם, להיות כמו כולם, לחיות. למה אני נלחמת? האם יש טעם? החרדה האיומה, הבלבול, הכאב – הם לא נעלמים. הם היו פה מאז ומתמיד, והם עקשים, מסרבים להרפות. אז אני נאבקת, לחיות, לחיות... יש למאבק הזה מחיר. אני חרדה, אני תלויה, לא רוצה להיות לבד. לאט לאט, כובשת פסגות. אחת ועוד אחת, קטנות. אבל בעצם מאוד גדולות. ורוצה לסמוך על עצמי יותר, להעצים את הקול החלוש הזה בי שאומר לי שאולי אני כן יכולה, שיש בשביל מה. אבל הוא חלוש וקשה לשמור עליו כל הזמן. הקולות האחרים, אלה שאומרים לי שאני לא אצליח, שאני שונה, מקולקלת, שאין טעם, יש להם הרבה כוח. גם הם לא נעלמים, גם הם עקשים. ואני מבקשת מהם, די, עזבו אותי. אני כבר לא זקוקה לכם.... אתם פה מאז שאני זוכרת את עצמי, את החיים. גררתם אותי למעמקי הכאב, לחוסר תפקוד, לאובדנות. גרמתם לי לפגוע בעצמי שוב ושוב ושוב. ועכשיו לא. אני נלחמת בכם, אז אולי די? אולי תשחררו? איך עושים שהם ילכו מפה?. הספקות העצמיים האלה. הזלילות, ההקאות, אובדן השליטה, החרדה, המועקה, חוסר הביטחון... רוצה שילכו מפה, אבל יודעת שהם פה לתמיד. ואני, איכשהו, אמורה לשאת את זה, להכיל את העוצמות המבהילות האלה, וזה לכל החיים. כן, אני מקולקלת. אבל אני גם רוצה לחיות. וזה כל כך קשה.

פעם, לפני הרבה שנים, כשהייתי בת 16, (אז גם אושפזתי...) לא היה בי הקול שרוצה לחיות. היה רק חושך. רק כאב, שנאה עצמית. לא היו שם עוד דברים, רק "מקולקלת". ואז לא רציתי לחיות. והיום, התבגרתי, גדלתי, למדתי שיש בחיים האלה דברים נהדרים- משפחה, חברים, בעלי חיים... אבל באיזשהו אופן אני חושבת שזה מקום קשה אפילו יותר להיות בו מאשר בתוך החושך. כי שם פחות מבולבל, שם אין תקוות, ושם יש דרך יציאה. ופה, פה התאבדות היא לא אופציה, ופה פתאום יש חלומות, פנטזיות, רצונות, והפער בין המציאות לבין הרצונות הוא גדול. היום אני יודעת להכיל טוב יותר את העוצמות שבי, אני ממשיכה, אני מתמודדת, אני כבר לא פוגעת בעצמי (מלבד הזלילות וההקאות) ומידי פעם אני שומעת קול כזה שאומר לי שאולי יש עוד סיכוי, שאולי יש בשביל מה להלחם, ועם כל הפחד, החרדה, העייפות – אני נלחמת, רק בשביל לגלות שאחרי שעברתי מכשול אחד – ניצבים בפניי עוד עשרות.... הדרך שלי תהיה תמיד רצופה מלחמות. כי כזו אני. רגישה, חרדתית, לא סומכת על עצמי, מבוהלת מהחיים האלה. והכל נכנס, חודר, פוצע. וזה מאבק. הוא תמיד שם. בכל בוקר זה מאבק להחליט לקום מהמיטה, להתמודד עם היומיום, עם החיים, עם הלימודים (תואר ראשון), עם האוכל, עם החרדה, עם העייפות, עם הבדידות. פתאום אני מעזה לרצות- להשלים תואר, להתקדם, לחיות... ואז הקול הזה שאומר לי כמה אני מקולקלת, ואיך לא יצא ממני שום דבר, התחושה שהחיים האלה גדולים עליי – כל אלה אורבים לי בפינה, ובכל פעם שאני פוגשת אותם, אני אמורה להיות חזקה מספיק בשביל לא להאמין להם, וזה בלתי אפשרי. זה אמור להיות חיובי, לא? שיש בי עוד חלקים, חוץ מהחולי. שאני רוצה. זה לא מרגיש חיובי. זה מרגיש מבהיל. זה מרגיש נידון מראש לכישלון. אז אני עוברת יום אחרי יום, מנסה לשלוט בכאוס, כשהחרדה מציפה אני אומרת לעצמי לא לוותר, כשהטירוף עם האכילה מתיש אותי אני אומרת לעצמי שאני כבר מכירה את זה, שמתרגלים, כשהבדידות משתקת אותי אני מכריחה את עצמי לחשוב על האנשים שיש לי בחיים, ובעצם כל הזמן בא לי להכנס מתחת לשמיכה ולהעלם. זה מכעיס. זה לא הוגן. למה אני כזאת?! קוראים לזה הפרעות אכילה, קוראים לזה חרדה ודיכאון, קוראים לזה הפרעת אישיות לא יציבה רגשית. אבל אני רוצה להיות יציבה! אני רוצה. אני רוצה לחבב את עצמי, ולהאמין בי. אני רוצה. וזה נורא קשה. אני כאילו במצב טוב היום, מתפקדת, יוצאת מהבית, לומדת, אבל משהו בתוכי כל הזמן שבור. משהו מאוד בסיסי בתוכי פשוט לא שלם. ולומדים איכשהו לחיות עם זה, אבל איזה חיים אלה? זה מאבק.