היות או לא היות?

"נעמה, את עדיין לוקחת תרופות? למה? זה לא לאנשים שבאמת מאוד קשה להם?" או, בשיחה קודמת, "קראתי על טיפול של 8 פגישות. לומדים להרגיע את עצמך ואחרי 8 מפגשים זה כבר עוזר. כמה זמן את כבר בטיפול? ופעמיים בשבוע? וזה באמת הכרחי?" ומאמא לומדים, לא? אז אולי היא יודעת טוב יותר. הרי גם לי נדמה לרגעים שהכאב הוא רק פרי דמיוני. זה לא מתאים לה, לנעמה, מילים כמו כאב. היא מתפקדת ומוצלחת. אם מתעלמים מהשגעונות שלה, שנדמה לה שהיא צריכה עזרה. הכל בסדר איתה. (פתאום אני מרגישה שאולי הגזמתי? כותבת כל הזמן, לאחרים, לעצמי. לא מבקשת רשות בכלל, כופה את קיומי. זה יותר מידי? ) נעמה.

הי נעמה, רוצה ברשותך להצטרף רק לסוגריים שלך, במעט הרהורים סתומים. האין כל בני האדם "כופים" את קיומם האחד על השני , כל הזמן? נזכרתי פתאום, ואיני יודעת מדוע, ב"על העיוורון". ספר קשה מאד, אני לא הצלחתי לשרוד עד סופו. משהו שם צורם מאד. לא טבעי. חושבת שמה שהיה לי קשה בו זה שקיומו של האחר נתפס כנכפה עליך, צריך להרחיק אותו, או שהאדם עצמו חש כי עליו לחסוך את נוכחותו מאחרים. כאילו המשחק הבסיסי, הטבעי של החיים, של התן – וקח של הקיום, מתערער שם. ואז הכל קורס. לא יודעת אם בהיר כ"כ מה שכתבתי, ואם מתאים. בראשי דווקא משהו חיובי. נדמה לי שהחיים שלנו בעולם הם, או לפחות ראויים להיות, ההפך ממה שקורה שם בספר.

היי גילת, קשה הספר. קשה ומכאיב. ותפס אותי בדיוק ברגעים של חוסר אמון באנושי. התחושה הזו שאני נגועה, גם לי יש מגפה מזעזעת לא עוזבת אותי. אז אני כמו בספר. כופה את העצמי הנוראי את האחר. גם הושטת היד היא פיזור המגפה. לא הצלחתי להבין את החיובי, רוצה לנסות להסביר?

היי אודי, מכירה, אפילו יכולה להיות אמפתית כלפיהם, אכפתית. אבל לא יכולה להכליל את עצמי איתם, כאילו ברגע שאעשה את זה לא אוכל עוד לקום. ואולי, בעצם, הכל מתקשר להפסקה ההולכת וקרבה בטיפול. כמה חודשים לבד. ואם אני כואבת, איך אוכל לעמוד בזה? ואם בעצם הכל בסדר, לא תהיה לי בעיה. חצי מודעת-חצי לא, לא קניתי חפיסה חדשה של תרופות ועכשיו כמה ימים אני בלי. כמו בוחנת את עצמי, איך אעמוד בזה. למרות שדווקא זה יהיה גם בהפסקה. רק המבט והקירבה לא. לבד. (ובחרדה שאני לא יודעת אם מוצדקת או לא, שמעתי את השתיקה שלך בעניין הסוגרים כאישור למועקה שאני מביאה איתי. מה אמרה שתיקתך?) נעמה.