אובייקט משוסע?

שחייתי ברמה ברגשית הייתה תקווה. הייתה תקווה שהצרכים להם ייחלתי להשתייך לחיק או מקום מטפח שיגרמו לי להזדהות ולשגשג עוד יגשמו, אבל בטיפול פסיכולוגי תסכלו ואמרו "זאת המציאות" וכפו בכח תהליכי אבל שמיועדים להוביל להשלמה במקום לתת מה שהרגשתי שהייתי מעוניינת וצריכה.. מה הטעם לחיות בתור אובייקט משוסע שמסוגל להתבונן מן הצד על העצמי הרגשי שלו אם אותו עצמי רגשי לא קיבל את המזון המטפח שנדרש לו על מנת לפתח תחושה של יכולת, זהות חיובית וערך עצמי בריא?

אני בטיפול אחר והתחלתי גם תרופתי... מקווה שיעזור לי להמשיך הלאה. מנסה..