גילת,

אילו מילים חזקות, שם למטה. כמו מוניטור של לב. היו שם קו, פירפורי מאמץ ורגיעה. ציורי גלים של גילת. וריגשת אותי מאוד. התחשק לי גם לשבת להקשיב לסיפורים על המתה. להחיותה במילים, לדאוג לבבואה שלה. סתם, שתדעי. נעמה.

נעמה... אני יושבת מול המחשב וממררת בבכי. ממררת כי נמאס לי, כי אני לא רוצה להיות בבואה, ולא רוצה לספר סיפורים. כי נמאס לי שכל הסיפורים היפים שיש לי לספר על עצמי לא מחוברים לי לישות שאני לא מחיים אותי. שלמרות קיומם אני מרגישה מתה. כי נמאס לי, מהחוסר אונים הזה שממלא כל פינה. ואני חושבת על השיר מאודי, "בוחר בחיים". ואיך עושים את הקפיצה...אני לא מצליחה.... ואז אני עולה למעלה וקוראת את ההודעה הנוספת שכתבת ובוכה עוד... "לתפוס נפח בלי תוכן. לעשות כאילו יש תוכן ולהטעות" איך את יודעת, נעמה? סליחה שאלו המילים שיש לי עכשיו... אני איתך גם בהודעה שכתבת למעלה, בסדר?

גילת, פיטר פן (נדמה לי לפחות) היה צריך לרדוף קצת אחרי הצל שלו, שברח, זז במנותק ממנו, שלא שיקף את התנועות שלו בכלל. בסוף תפס את הצל ו-וונדי תפרה אותו בחזרה. (אולי בכלל המצאתי?) נדמה לי שגם את גם אני לא יודעות אם אנחנו המקור או הצל ומי בורח ממי. אבל אין צל, משמע חד מימדיות. אותה תחושה של הצגה, דמויות קרטון שתופסות מקום ומאחורה הן בעצם כלום. מילים כחוט ומחט, לחבר ולהתחבר לצל או למקור? זה הניסוי שלי עכשיו. להוציא מילים שיהיו חוט, להיות מצע לכל הדקירות שמטרתן לחבר. נמאס זה גם קצת טוב, נראה לי. נעמה.

נעמה יקרה, רציתי לבקש את סליחתך, ההודעה הקודמת פשוט נשפכה ממני... האמת, שנדמה לי שאם הייתי כותבת שוב הייתי כותבת בול אותו דבר. זה עדיין מה שאני מרגישה. ומשהו במקום הזה קצת מקלף אותי, קצת מאבדת את השליטה... אבל זה יצא דווקא בתגובה להודעתך, ולכן מה שחשוב לי להגיד, בעיקר, זה שאמנם היית מכותבת למעלה, אבל זה לגמרי לא אלייך... מה את אמורה לעשות עם כל הבכי והנמאס לי הזה שלי... מרגישה כאילו את עכשיו מחויבת להגיב או משהו... לא הוגן... את ממש לא ! זו לגמרי לא הייתה כוונתי. גם, את כתבת לי (כתמיד) כ"כ יפה, ואני מקווה שמה שכתבתי לא נחווה כאיזו בעיטה במחווה שלך? ממש לא, מאד נוגע בי כשאת מגיבה. לא יודעת, הציק לי גם שיצאנו ככה להפסקת אמצע שבוע עם ההודעה הזאת שלי. שלך, גילת.

לא נפגעתי. רק הרגשתי אותך כואבת... איתך גם כשאת כואבת, נעמה.