כתבת שאינך מבין וניסיתי שוב
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום אודי, האם אתה מתכוון שהסיפור שלי הוא שלא הכל פתוח וידוע? אני לא מצליחה לחוש הטבה למרות כל הטיפולים, משהו ממשיך לצעוק. כאילו כל הטיפולים נגעו במעטפת, במשבר עצמו ולא בליבה. האם יש ליבה? זו שאלה גדולה מדי לגבי המהות והמשמעות, האם ניתן להגיע לשם בכלל? האם האינטנסיביות שאני כמהה לה בלהמשיך ולחפש ולהעמיק ולהגיע למקום הכואב הזה ריאלית? אני מרגישה שהכל כל כך מבולבל ומייאש לחשוב שעבודה רבה עוד לפני. אין לי יותר כח, עייפתי. המעברים מטיפול זה לאחר, אשפוז כזה או אחר, לא הצליחו ממש להביא שינוי. לפעמים הכל נראה לי כמו סיפור, ובסיפור הזה הסוף הוא מוות. אבל המוות מתמהמה, כאילו אם אמות לא יהיה מי שיכתוב את סוף הסיפור הזה. מילי
הי מילי, כמו שכתבת - כנראה ששורש הכאב נשאר בלתי נגיש. הניסיון שלך וכמיהה להנגיש אותו למגע - חשוב. אל תוותרי. אודי
כבר שנה שאיני מוותרת. שנה זה המון זמן לחיות בתחושת מוות. שנה זה המון זמן ךעשות תוכניות ולתרגל ולחכות לרגע המתאים ולקןות שהמוות הוא רק רעש חולף. מהמקום המרוקן הזה עד מתי אפשר להמשיך? עד לאן?
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
