סוריקטה יקרה וכל השאר...

היי, נזכרתי במשהו שכתבתי פעם...אז משתפת אותך, איתך... יש צליל נוגה יש צליל נוגה המלווה את דרכך, כאב תמידי החקוק באבן לעיתים נראה כי נעלם הוא לתמיד, אך הוא קיים, הם לא רואים אותך ממטר, ואת בוכה בתוך ליבך המדמם. יש צליל נוגה שמתנגן בשקט, הוא מתגלה כשאת בחושך מתכנסת, בתוך ליבך את בוודאי יודעת שלפעמים צליליו שקטים ...ואת שותקת וזה עושה לך טוב אולי להתכנס עמו בצער. יש צליל נוגה בתוך תוכך נשמע הוא, ואין איש אשר אותו ישמע... אך הוא קיים לאורך כל הדרך, ואת פוחדת שערכך הולך ונעלם עמו, אך נפשך יודעת כי עודך כאן.... בתקווה שהיום יותר טוב מיכל

הי מיכל יקרה, התעמקתי וקראתי את השיר מספר פעמים. שיר מאד יפה, מיכל. מאד יפה. תודה על השיתוף העמוק. ובכלל, תודה לכל הבנות שכתבו לי, על עצים ותיקים ועל חדשים יותר. עדיין בכאב נוראי נוראי, וכמו שנעמה היטיבה, בעיניי, לקרוא לזה – סוג של מקום קטטוני, זה המקובע. וכנראה גם, שמשהו בי קופץ נורא ידו מולי. באסה, לא רואה מוצא... סוריקטה

יפה??? מאוד יפה???? אף פעם לא ראיתי במה שאני כותבת יפה...וגם לא מעיזה לומר שזה "שיר"....מבחניתי זהו אוסף מילים ורגשות....כך במשך שנים ארוכות....צר לי כי את עדיין בכאב נוראי... יש מוצא!!! זהו מצב חולף!! זכרי זאת!! מקווה שיעבור מהר מיכל