אודי.

הי, בוקר טוב. ראשית, שלחתי אתמול הודעת המשך קטנה לסוריקטה, בעץ שפתחה מימה שם למטה. תוכל בבקשה לבדוק? תודה, וסליחה על הטרחה. שנית, אממ.. טוב, משהו קצת מטריד אותי ואני לא יודעת האם ואיך לומר. במין מלכוד כזה אני. זה מרגיש לי שאו שאשתוק את זה, או שזה יתפרץ כמו לבה רותחת, עליי, ואין משהו באמצע. אין לי אוויר...אולי כתבתי גם קצת לעצמי את מה שכתבתי אתמול לנעמה... אני בניסיון כזה להפריד בין טוב לרע (בין שפיות לאי שפיות?) , להישאר בטוב, נשימות כבדות...(ואני לא ברורה...) תשמע...אני זו שהורסת לעצמי...ולא אף אחד אחר....בסדר?

שכתבת בסדר. תודה ששמעת את זה. אני יודעת עכשיו זה היה לי חשוב. אני לא יכולה להסביר עד כמה הלבה הרותחת שמקופלת שם בפנים.... זה סבוך ומפותל לו, גם קשור לכתיבה פה באיזשהו אופן... ומשהו שכתבת לי קצת עורר בי את זה, רציתי למחות עליו, למחות אותו, אולי... יש לי תחושה, שאתה יכול להבין עד כמה המשפט הזה יכול להכיל... עד כמה הוא יכול להכאיב, עד כמה הוא יכול להיות האמת... אבל אני לא יכולה לפרוט את זה... man against himself.... אבל אני מנסה גם להיות בעדי. לכן הנשימות הכבדות. ואני מתלבטת האם לספר עוד משהו...יש לך כוח עוד להקשיב? תוך כדי אחד הניסיונות שלי להגיב על ההודעה הזאת, המחשבות שלי נדדו למין מקום לא רציונלי כזה. וכשניסיתי לתפוס אותן, הצלחתי לקלוט איזה רסיס מהחוויה, לא יודעת איך להגדיר את זה – חלום בהקיץ? ומהר כתבתי את זה לעצמי. אתה מבצע החייאה במישהו קרוב אליי. (אני?) ואני יושבת ליד. ואז אתה מפסיק: החולה מת. ואני אומרת לך, לא נורא, בוא שב ליידי קצת ואספר לך עליו.... כתבתי את זה והרגשתי, וואו. אוי ואבוי. עכשיו אני חוזרת לזה, ואני חושבת על כאן ועל שם, ועל הניתוק הזה מעצמי, (תוך כדי רצון לספר את עצמי), אולי הייאוש מעצמי, תחושה של מוות. אולי גם רצון שזה לא יהיה המצב? רצון לחיות? ומה אתה אומר? תודה על ברכת הגשם, אודי. גילת. ושיר, לך או למי שרוצה, למי שמרגיש ש"זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב". http://www.youtube.com/watch?v=2BD7pi77S8w