אוף.

בקושי נמצאת בקשר וכבר רוצה לברוח. אני לא מצליחה להחזיק 'הקשרות' בנפש שלי. אני כן קשורה אליו אבל משהו מרגיש לי קשה.. אחרי כל קרבה בא להתרחק כדי לא לאבד את עצמי בתוך הנטיה לריצוי.. לא יודעת מה הקטע שלי. ושדברים לא באים ממני אלא מבחוץ זה מרגיש מעיק... ולמטפלים אני לא מצליחה להקשר יותר. כל הדיבור שכלתני ובכלל נמאס לשלם כ"כ הרבה בשביל הסיכוי להצליח להגשים מה שבשביל אחרים מובן מאליו. תפקוד, קשרים, יצירה... נמאס לי כבר. למה הכל צריך להיות מאבק? היה הרבה יותר כיף בימים שרק דיאטה הייתה המטרה היחידה שלי אפילו בזה לא הצטיינתי אבל לפחות הרגיש יותר ברור מכל הדברים האחרים... רק הזיקו לי . נמאס. מעניין אם יש אלוהים בעולם ואם הוא שומע את כל הקריאות האלה של אנשים שנמאס להם. גם אותו צריך לרצוח כי הוא חרא. אין אמונה בכלום. הכל תלוי רק בי. זה מה שבטוח. תלוי רק בי. ימים יגידו אם אני יגלה בעצמי יותר כוחות או לא..