במבי,

במבי יקרה, אפשר לספר לך רגע איך היה לי לקרוא את ההודעה שלך? עם הכל, שתראי שאני דוברת אמת. לא יודעת כמה זה בשבילך וכמה זה כדי להרגיע את החרדה שלי ממה שאת עלולה לחשוב שאני חושבת וכמה שזה עלול לפגוע. התחלתי לקרוא מה שכתבת, פסקה ראשונה, פסקה שנייה ופתאום - איזה פחד. אני קוראת וסוגרת את החלון ישר. הלב שלי דופק. למה היא משלימה את זה ככה? למה זה מה שהיא אומרת? למה היא אומרת את זה עליי? למה היא יודעת עליי ואני לא? ועברו כמה דקות של סחרור כזה, עד שישרתי את עצמי והסברתי לי שלא אותי את מדברת. את יודעת במבי, אני נוגעת בנושא הזה כל כך בעדינות, כל כך מעט, שפתאום האומץ לכתוב ככה הבהיל אותי. אני בדיונים וריבים עם הגוף שלי, שטוען שהיה וקרה וכואב ואמת והראש שמבין שלא ייתכן, שצורח על הגוף שיפסיק להמציא שטויות. שאין כזה דבר שהגוף יודע והראש לא. שהראש זה מה שיש לנעמה, שהדבר היחידי שאולי היא יכולה להאמין בו זה שיש לה זיכרון טוב, שהיא חכמה. ועל כל זיק של תחושה או מחשבה קמה שאגה: "לא!". וכל כך הרבה כעס על שאני מעיזה לחשוב שאולי וכל כך הרבה רצון אבל אפילו יותר פחד לנסות ולחקור את התחושות האלה. ופתאום הרגשתי שגם את אומרת ככה ונבהלתי. עברו כמה דקות עד שהבנתי עד הסוף שאת הרי מדברת על עצמך. וחזרתי לקרוא, עדיין מפוחדת. וכאבתי ולא ידעתי אם את כאבך שלך או את שלי. ורק בסוף, כשממש כתבת שזו את, שזו לא אני, קצת נרגעתי. מצד אחד היה לי ברור ומצד שני חיכיתי לאות הזה שירגיע, שיאמר שבמבי לא הצטרפה למחנה הגוף שלי שמחליט דברים על עצמי. שהיא של עצמה. הרגשתי כל כך חסרת אונים. רציתי להיות שם בשבילך, איתך, להגיד לך שאני כל כך מתרשמת מהאומץ, שאני גאה בך, שאת מדהימה, שתני לי רגע לפרוץ לזכרונות האלו ולחלץ את הילדה משם. אבל לא יכולתי לעשות כלום. הייתי מלאה עד קצה בכאב ובפחד שלי, שלך-שהוא-שלי, שלי-שהוא-שלך ולא היה בי מה לתת. דמיינתי אותנו יושבות במרתף חקירות, חשוך, טחוב, נשענות על הקיר. שתינו בוכות, מחזיקות ידיים. את אחרי העימות, אני לפני. אין לי מה לתת, רק שהכאב יעבור דרך היד ויתערבב. ופחדתי מהכוח הזה שניתן לי פתאום, לגזור גזר דין מוות. וידעתי שלא אוכל להיות בשבילך כמו שצריך, שלא אוכל לנסות לדייק בשבילך, שכל מה שאכתוב עלול להתפרש ככעס, כביקורת. הרגשתי בבעתה שלא משנה מה אעשה אפגע. ואת במבי, את אדם, את קיימת, את כואבת, ואני, תולעת הרסנית, פוגעת ומכאיבה. תראי, כתבתי לך הודעה ארוכה. בלי מטאפורות, בלי דימויים. בשפה הישירה שמפחידה אותי כל כך, כי ההודעה שלך קילפה משהו וחשפה את העור שמתחת. וכן, זה מפחיד וכואב. אבל לא פוגעני. זה מה שקירבה עושה לי, בלגן בבטן. גם אם אין לך מה לומר תגידי שקראת, טוב? שלא הרגתי את במבי. נעמה.

נעמה..הרגת אותי עכשיו.. אני מוצאת את עצמי קוראת את מילותייך ושואגת בצחוק מטורף שהופך מיד לבכי, ושוב, צחוק בקולי קולות שהופך מיד לבכי..ואואא...כואבת לי הבטן.. גם הלב.. נעמה מתוקה! כנראה שיש לנו/בנו איזה חיבור כזה ?? אין לי מושג.. גם בהודעה שכתבת עם המשטרה, הרגשתי כאילו את כותבת אותי ולכן הידיים שלי לא יכלו להפסיק להקליד. הייתי כאילו באיזו אקסטזה כזו. וגם עכשיו,כשקראתי את ההודעה הזו, הרגשתי שאני לא יודעת מי זו אני ? מי זו את ? בדיוק כפי שתיארת כל כך חזק. אני הפכתי לאת ? הרגשתי שהעור שלי נגמר לי מהגוושאני נשפכת ומתערבבת איך ואנחנו הופכות לאיזו עיסה אחת מעורבבת שהמשפט המרכזי שקיים זה : נדמה לך ! זה רק נדמה לך ! משהו שאי אפשר לחשוב, לראות ברור, להרגיש משהו ברור. הכל כזה נשפך החוצה בבלגן אימים.. איזה פחד. במבי. נ.ב אבל חשוב לי להדגיש שכמובן לא נפגעתי ממך.. אני רק בבלגן עצום מהרגשות המשונים והמפחידים הללו. זה קשור אלי..

הי נעמה, תחושת מתח מסוימת ישנה באותו עץ. בהלה. גם בעיניי. של שתיכן. את, נעמה, ובמבי היקרה גם. אולי בגלל הזדהות גדולה באזורים מסוימים בנפש איימה הרגשה של היבלעות או בליעה. או היפוך ביניהם. כמו היפוכים אחרים שדוברו כאן. ייתכן? אימצתי ממך את 'שלי אבל איתך', אם כן, עבורך ממני, עם הגדרה, עם גבול, עם ייחודיות, היי בטוב, סוריקטה