אמת

לא זוכרת בדיוק מי כתב את זה, אבל הקטע הזה הוא אחד הקטעים היותר חכמים בעיני ומדויקים בשבילי, ונראה לי שעוד אנשים פה עשויים להתחבר אליו. "ואילו האמת היא אותה מלאות של הנפש שלעתים עשויה לעלות על גדותיה בתפלות מושלמת, שכן איש מאתנו אינו יכול לעולם לבטא בדיוק את צרכיו, את מחשבותיו או את צערו; והדיבור האנושי כמוהו בקומקום סדוק שעליו אנחנו מכים בקצב, בקול תיפוף גס, היאה להרקדת דובים, בשעה שנפשנו עורגת ליצור מוסיקה שבכוחה להמיס כוכבים."

עפרה, הי, אם כבר על הקושי לדבר ולבטא... לא ממש קשור לקטע הנחמד שציטטת, אבל בקשר לעץ ההוא שם למטה, ניסיתי להגיב על הודעתך "מראה מראה שעל הקיר" היה לי איזה צורך להשלים את המשפט ל"מי הכי יפה בעיר" ולומר על זה משהו אבל לא ממש הצלחתי... המילים פרחו להן ממני... ואני רואה עכשיו שרק הכותרת נשלחה...עשוי להיראות קצת מוזר... לא יודעת למה, אבל משהו בי כועס על עצמי שאני לא מצליחה לסיים את השיחה כמו שצריך... שהמילים נראות לי מרוקנות כאלו... הייתי אומרת שזה בגלל הפורמט ודברים שקשורים לכאן, אלמלא תחושה זו הייתה קצת מוכרת לי גם מהמציאות. בכל אופן, הודעה זו כדי שלא תתפלאי על מה שכתבתי שם, (אולי במקרה תביני אותי באיזו טלפתיה ותמצאי בשבילי את המילים..) עם הרוחות המשתנות באות אליי כל הזמן הרבה מילים, כמו ששר אביתר בנאי "אותיות פורחות באוויר" . אני מניחה שחלקן עוד ימשיכו לנסות להטיל כאן עוגן מדי פעם. גם האותיות האלו ממש מבקשות להיעתק ולהתעופף להן מכאן...ואני מכריחה אותן להישאר כאן ולהישלח בכ"ז... מאד הייתי רוצה להימחק מכאן פתאום. גילת.

הי גילת, זה בסדר. אני לגמרי מבינה ולגמרי שם. לא תמיד אפשר לומר. גם אם הלב עמוס לעייפה, והראש על סף פיצוץ, המון פעמים זה פשוט מתכווץ פנימה לאיזשהו גוש מרוכז של כל התחושות והמחשבות, וכשמנסים לפשט אותן למילים זה פשוט לא הולך.