זכרונות רעים

מהטיפול הפסיכולוגי לשעבר חרוטים בראש. אמרת שאדם כמוני צריך ללמוד חמלה לעצמו. תמיד הייתי בעד חמלה לעצמי עד שהגעתי לטיפול ההוא וישבה שם דמות של פסיכולוגית בכירה שזרעה לי מלח על הפצעים עם כל היש שלה. היא הייתה פסיכולוגית בכירה הרי , ציינה בקול שהיא מאוד אוהבת את העבודה שלה (משהו שתמיד בעצם איחלתי לעצמי-עבודה שאתממש בה ואוהב) שסיננתי ' מי מביא ילדים לעולם הדפוק הזה' היא אמרה שהיא מפיקה סיפוק ההורות שלה (מן הסתם אמא שלי לא ממש חוותה זאת כך אלא את הילדים כמטרד ונטל מעייף) . היא הייתה רזה וחטובה באופן בולט ושאלתי אותה אם יש לה מאמן כושר פרטי היא אמרה שכן. ואני בחורה עם הפרעת אכילה... היא אפילו אמרה באיזה פעם שממש רצתה לעקוץ אותי שהיא לא ספרה קלוריות מימיה... כל פעם שקנאתי ביש שלה היה לה מן חיוך קטן בזוית הזה של שביעות רצון עצמית. הכי הכעיס ישר על ההתחלה שאמרתי משהו על רמת החיים הגבוהה שלה והיא אמרה 'עבדתי קשה להגיע היכן שאני נמצאת'. והיא אמרה את זה בטון כ"כ מלא בעצמו. חלחלה אותי. נפגעתי מאוד מהמשפט הזה והיא ראתה ואמרה 'בטח לא היה כלום שיכולתי להגיד שהיה בסדר מבחינתך'. והיא חזרה ואמרה 'עבדתי קשה'. היא חלחלה לי את הנשמה עם הצביעות שלה. היא ישבה שם ולא היה אכפת לה מה אני מרגישה או כמה אני סובלת. היא אנסה לי אנליזת תסכולים על הנפש. היא אפילו לא הסבירה לי מה זה טיפול. פעם אחת אמרתי לה זה כמו שהבת שלך עכשיו עם ההקשרות הבטוחה שלה והחיים הטובים תפקוד גבוה תעבוד קשה ותהיה פסיכולוגית יום אחד ואז תשב מול אחת כמוני ותצדיק את התעריפים שלה בעבודה הקשה שלה.. היא לא כמוני תמצא את עצמה במיטה במקום לתפקד ולהתקדם בחיים סובלת מסיוטים מיניים. המטפלת שותקת... נגמר הזמן. צריך לצאת. רק בכיתי כל הדרך הביתה. איך יכול להיות שהדבר הזה נקרא 'טיפול'. שום קשר טוב לא היה. רק צביעות חברתית דוקרת אותי כמו סכינים בנשמה. מעולם לא הרגשתי את הפערים האלה כ"כ חזק כמו אצלה. אפילו אחרי שנה בטיפול עדיין זכרתי לרעה והזכרתי את אמירת ה'עבדתי קשה' הזאת. היא אמרה בטון ענייני מרוחק כהרגלה 'זה נצרב בך'. היא ניסתה להציע פרשנות אחרת שהיא התכוונה שגם לה היו קשיים... אבל כבר חתמתי נכות רק בגלל שהיא לחצה עליי תמצאי עבודה. היא אפילו לא עצרה רגע להקשיב לי שאני לא רוצה סתם עבודה. אני רוצה מימוש מקצועי. היא דחפה לי את האנליזה שלה לגרון בכח . אף אחד בחיים לא יבין את החוויה שהייתה לי שם ואני חיה עם הזכרונות האלה. גם אני לא מבינה איך כמה מילים ומשפטים הפכו להיות לכזה דבר וזמן שהיא לא נתנה כמו החריב לי את התקווה. למה היא עשתה את זה?? מעניין. האם גם ויניקוט היה מטפל ככה? יש לי הרגשה שויניקוט היה באמת נותן מהלב ורוצה לעזור למטופלים שלו ולחפש איך ולא דוחף להם אנליזה וקובע שזאת המציאות. היא גם גערה בי אם אני רוצה לבוא כי לא באתי מסודר. באתי מבחינתי בשביל לספק לעצמי דברים טובים. נחרדתי מן החוויה. נקשרתי נקרעתי בין להגיע ללא. ביקשתי יותר זמן היא הסכימה רק בתנאים שלה לא הגענו להסכמה רציתי לבוא אבל לא בהשפלה הזאת. פתאום היא אמרה לי 'אז את לא סובלת מספיק בשביל להגיע'. על מה היא מדברת?? רציתי לבוא בשביל טוב! שיהיה לי טוב! עכשיו טענה שאם אני לא באה אז אני לא סובלת מספיק? כמה בדיוק היא רצתה לשבור אותי שם?? שאני אבוא מתוך סבל ככה... רציתי טוב! בשביל זה שילמתי ובאתי. יצא שהרגשתי שלאור הפערים וצביעות החברתית לבוא לאנליזה ולשלם ככה אצל מישהי כמוה מרגיש כמו מעשה השפלה והיא בכלל לא התייחסה לכלום ואמרה 'זה אצלך. יש גם אנשים שחווים זאת אחרת. כאילו שאני פחות מבן אדם. כאילו שאם יש אנשים שחווים זאת אחרת אז זה עשה את זה בסדר שיש אנשים שחווים את זה כמוני. שוב העבירה את כל האחריות ממנה עלי. בזה היא תמיד הצטיינה. אני כן הייתי 'ניתנת לטיפול'. היא בעצמה התרשמה ככה בהתחלה. תראו לי עוד מערכת יחסים שכל כך הרבה כסף מחליף בה ידיים ורק הצד שמשלם בסופו של דבר אחראי לתוצר שהוא מקבל.. איזה דבר. היא לא התאימה לי. חבל שנפלתי דווקא עליה. זה היה מזל רע. הבעיהשהיא הרסה מספיק וכיום אני גם מודעת מספיק עד שאיבדתי את היכולת להאמין שהם באמת מסוגל גם לעזור קונקרטית ולא רק לעשוק כלכלית קונקרטית. כיום אני פונה לעובדת סוציאלית בכלל וגם זה רק מתי שנהיה ממש ממש קשה ולא יכולה יותר לבד לשאת את ההרגשה. אבל בשוטף איבדתי את היכולת להניח לעצמי להקשר למטפלים (ואולי לאנשים בכלל). נאטם לי הלב בטיפול ההוא. חויה שלא ניתן לתאר במילים. לשבת כ"כ חשוף ופגיע מול מישהו, נזקק. והוא יושב שם ולא בא לקראתך ולא עושה שום מאמץ להקל מן הסבל.. לא הבנתי מה טיפולי בזה אבל נאטם לי הלב שם. נכון שכיום קצת הפשיר ומנסה לחיות את חיי הלאה. אבל היחס למטפלת ההיא נשאר לי חלק אטום בלב והלב שלי לא היה כזה כשבאתי אליה. השאירו לי טעם מר ורע.. ועכשיו הכל תלוי בי. את זה כבר הבנתי. תלוי בי. אדם בלי יכולת לחלום יותר :/ רציתי להיות פסיכולוגית בלי לדעת מה זה אומר . פחח. הגורל איירוני ומצחיק. מה אהיה עכשיו? לא בטוחה שיש לי אומץ בכלל 'לחיות את החיים'. והזמן... ממשיך לחלוף לו.. הוא בטח לא שואל אותי. בא לי לרזות קצת . לבולימית זאת דווקא משאלה בונה. במקום לאכול כל הזמן..

כמה עצוב . שזה לא נגמר זה ממשיך לחיות בתוכך . מקוה שתבוא השלכת ותשיל כמה עלים . יבוא הגשם וישטוף את המועקה . הילה (שניסתה לקרוא כד הסוף את ההודעה ולא הצליחה)