(לא רק) מי שטוב לו ושמח שיצחק

אויש, נמחקה הודעה באמצע כתיבתה. אנסה לשחזר אותה, אז אודי אם תתקבלנה בכל זאת שתי הודעות, אין צורך להעלות את שתיהן. רק את זו שאינה קטועה. כשקראתי את ההודעות בפורום אתמול, הרגשתי לרגעים בנימה מבודחת אצלך, אודי. היה כיף ונחמד. :-) כנראה שהקשר של זה למציאות רופף במקצת, אבל ככה ראיתי את העולם אתמול - מבודחת. אפשר לבוא בביקורת לציניות ולהומור שחור, אבל יחסית למנגנוני הגנה מזיקים אני חושבת שהוא חיובי. אז אתמול בפגישה צחקנו. ברגע שהיא צחקה ועדיין החזיקה את הכאב שלי קיים, ידעתי שגם אני יכולה. שאפשר לצחוק ועדיין לכאוב, בלי שזו תהיה מסכה. פשוט מנוחה. אז המשכתי לחפש שעשוע. וראיתי בפינת הפורום "התחברות לפורום. שלום נעמה. לחצ/י כאן בכדי להתנתק" ופרץ ממני צחוק על האירוניה המשעשעת. ובמהלך היום ראיתי פרק של משפחת סימפסון. לא שהיה לי זמן לזה, והספקתי פחות עבודה, אבל החלטתי שעכשיו אני צוחקת. זה לא תיקן שום דבר, אבל נתן רגע של נשימה. בא לי להמליץ למי שיכול. ואצרף אמצעי עזר, למרות שהוא מתחבר כבר להומור המשונה שלי (ושל בריטים, ככל הנראה). מונטי פייתון: http://www.youtube.com/watch?v=-gwXJsWHupg בברכת צחוק מתגלגל לכולם, נעמה.

נעמה, (נראה לי שייצאו לי הרבה תגובות היום...אבל ממש הייתי חייבת להגיב...). ממש אהבתי את היכולת לשלב ולהכיל את הצחוק והכאב יחד, וגם לנוח ולהירגע. אז תודה שהבאת מעט מן הצחוק גם לפורום הכאב הזה... ובאשר להתחברות לפורום- גם אני חשבתי על זה ממש לאחרונה, על הבחירה המוצלחת והאירונית במילים להתחבר/להתנתק... חשבתי על כך שפעם כשהמחשב היה אומר לי "שלום גילת21", הייתי מהר לוחצת על התנתק ובורחת, היום אולי קצת פחות, אולי לפעמים לפעמים אפילו מעדיפה להיות מחוברת, אומרת לעצמי(?) שלום בחזרה... יום מלא חיוכים לך! גילת. [ולי את הזכרת את השיר השטותי הזה: http://www.youtube.com/watch?v=3-H-U5oAQHU ]

http://www.youtube.com/watch?v=jHPOzQzk9Qo הי נעמה, ברוח יומך הייתי הולכת גם על "זוהי סדום"... שלך, סוריקטה

אפשר להשלים בשני אופנים... ובגלל ההודעה האחרונה שלך לבמבי ובגלל ההודעות שלך בכלל, חשבתי באנחה שאני יכולה לנחש איזה סיום מדגדג לך לכתוב. אבל השארת את זה פתוח, שזה משהו. Looking on the bright side of life זה משהו שעוד נשגב מבינתי. אני אפילו מרגישה שלועגים לי כשאומרים משפטים כאלו. כלומר, לו יכולתי, הייתי עושה זאת. (ואז מתחיל להתערער עוד, ואולי אני יכולה ואולי לא רע לי ואולי אני מדמיינת, אבל את הפלונטר הזה נשים בצד.) אבל אחרי כמה שנים שראיתי בבירור את ה- Bright side of death, הוא התחיל להעלם לי קצת. אם יתנו לי את הבחירה האם להיוולד לסיבוב שני או לא, אני לא יודעת מה אני אגיד (כנראה שעדיין בשלב הלא). אבל כבר פחות עולה בי צעקת "אני רוצה למות!" בכל רגע נתון. אולי זה אחרת אם מאמינים בחיים שלאחר המוות, אבל כיוון ואני לא מאמינה בכך, בעצם למוות אין ממש צד. הוא לא טוב או רע, הוא רק לא. פתאום לא נראה לי שיש תוכן בשורות האלו שכתבתי, אבל אצלי נפילת האסימון הייתה קשורה לזה. לעובדה שכמיהה למוות היא בעצם היעדר כמיהה לחיים. שאין שום דבר פעיל במוות. יחד עם שינויים חיצוניים חיוביים, זה הרחיק אותי צעד מהתהום הזו, שהסתכלתי עלייה וקיוויתי שמשהו ידחוף קלות. אני שמחה שאת מקשיבה לרופא הנפש, תודי לו בשמי שדואג לך. ואני שמחה שיש בך את החלקיק שמבין שמוטב להקשיב לו. אני לא יודעת אם אודי יסכים לאשר את המשפט הזה, אבל מחשבות חולות של אחת לשנייה - אם כבר מוות, אז מבחירתך שלך, לא כזה שהחיים ידרדרו אותך אליו לאט, לאט, מחוסר אונים. ומוטב גם פשוט שלא. מטעמים אנוכיים, כי תחסרי, וגם מאי אילו טעמים שרוצים להאמין כרגע שיש לכל אחד בשביל מה, גם אם זה לחיות בשביל למצוא למה. של עצמי אבל איתך (ובעקמומיות של חיי זה יותר קרוב משלך), נעמה.