יד והמילה האסורה
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אודי, אני כועסת על המטפל שלי. הוא השתמש במילה האסורה (גילוי ע....). אני אסרתי עליו במפורש להשתמש במילה הנוראה הזו. הוא אמר שלדעתו הגיע הזמן שאדבר קצת על מה שהיה. היה בזה משהו כוחני ופטרוני. הוא אמר שהוא איתי, שאנחנו ביחד אבל אני הרגשתי כל כך לבד. הוא אמר שהוא יהיה זמין בשבילי בטלפון או בכל דרך אחרת אבל לא האמנתי לו. כי בסופו של דבר אני תמיד נשארת לבד. הוא הושיט לי יד (במובן המטפורי) אבל אני לא רציתי להושיט יד בחזרה כי היד הזו שמלטפת היא גם היד שמכאיבה ומשפילה.
הי נטע, ההרגשה שאת מתארת נכונה מאוד, אבל כלפי האדם הפוגע, חשוב לזכור. מה שיש עכשיו זה הזיכרון, שהוא אמיתי מאוד, חי, פולש אל ההווה. אבל בהווה יש מי שמוכן להושיט יד ולעזור, לא להשפיל ולהכאיב - אלא לגעת בכאב כדי לסייע. לפני כמה ימים, באחד ממפגשי החג, אחיינית שלי מיררה בבכי בגלל קוץ שנתקע בידה. הצעתי שאוציא לה אותו, אך היא פחדה מהכאב והעדיפה את הכאב הקיים, המתגבר, כולל הזיהום שהחל להתפתח. בסוף שוכנעה שכדאי לנסות ושאם תסמוך עלי טיפה - יהיה נעים יותר. לחיצה קטנה עם מחט, משיכה עם פינצטה (וכמה תרגילי הסחה קלים, בכל זאת - פסיכולוג ומהפנט...) והקוץ היה בחוץ. אבל הייתי חייב לגעת בו ולפלס אליו דרך. אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
