לוחשת צעקת כאב.

נכתב כאן רבות, לאחרונה ואולי תמיד, על הפיצולים, הרסיסים, ההתנתקות. מעניין לחשוב אם האינטרנט והכתיבה מושכים את אותנו שבורחות לניתוק או אם בעצם זהו פשוט מדגם מייצג של אוכלוסייה בטיפול... בחרתי (או משהו כזה) הפעם לא להתנתק. לנסות בדרך שהמטפלת מאמינה בה ולראות, כי נגמרו לי כבר הדרכים שלי. אפילו ביקשתי בפגישה שתדבר, שאשמע את הקול שלה ויהיה לי חוט מוחשי להיאחז בו. זה כמו להיות תחת זרם מים רותחים ולא להירתע עם היד. גם לעבוד כנגד כל האינסטינקטים, להתאמץ במקום שהייתה בו תנועה טבעית, וגם לכאוב כל כך. לכאוב עד שהעור מתקלף והאזור נגוע, כל זיהום קטן מתקיף במלוא העוצמה. גם בשניות שהזרם לא פתוח, השלפוחיות פועמות בכאב וכבר לא ברור אם יש הבדל. העוצמה הגולמית הזו של כאב משתקת. ואין לי שום משחה שתרגיע. בעוד שהראש מבין, הנפש מצפה בילדותיות לפתרון קסמים. הנה, אני לא מתנתקת. הנה, אני אפילו אומרת (כותבת) בפגישה את הכאב הלא מצונזר. עשיתי את שלי, למה זה לא נרגע עכשיו? לא נרגע ומתערבב עם החרדה שזה לא ירגע לעולם. שפתחתי סכר למאגר כאב בלתי נדלה. המטפלת אומרת שהיה שם תמיד, שהוא לא חדש, אלא הצורה שלו חדשה. אבל לפחות לכאב הישן התרגלתי (אולי). כאילו שאם המחיר כל כך כבד, מן הראוי שהחיזוק יבוא מיד. כי כרגע התחושה היא שלא אצליח להישאר שלמה עד ש/אם יבוא. ושוב חלומות על שטפונות וסוף העולם. אמרת למיכל, אודי, שהחלום הוא תהליך של עיבוד. נראה לי שיש לי יותר מידי מה לעבד ולאבד עכשיו ונוצר קצר. הנפש שלי שוכחת לנוח. וההחלטה לא ללחוץ על כפתור הכיבוי ולהתנתק לכמה שעות נראית מנותקת מהמציאות מרגע לרגע.

היי אודי, על פניו משפט שלא אומר כלום. אבל דווקא כן הצליח לסדר לי קצת משהו. חלק מהכאב הזה הוא הכעס על זה שהוא שם. אני לא רוצה לקבל את קיומו, אפילו יותר מאשר לקבל את התחושות שהוא מביא. שוב המקום לאיזון הדק - להיות שם וקצת לזוז, ה"להתנתק הבריא", הלשים בצד או להשאיר בחדר שהיא מדברת עליו. וכמו שאמרתי למיכל, זו החוגה הזו שמתקשה להתייצב (מצחיק שהדימוי שעולה לי ישר לראש הוא החוגה של המשקל. מעיפה אותו, אין לי פנאי אליו כרגע). אני לומדת תנועות חדשות וכרגע הן מגושמות וגדולות, עוד לא יודעת לרקוד בטריטוריה הזו. איזה מישהו, נדמה לי הרמב"ם, אמר שאם דף מקופל לצד אחד, יש לקפל אותו לצד השני כדי שיתיישר. אבל להיות דף זה קצת יותר פשוט... נכנסתי לחדר מסנוור עכשיו, שמש הכאב הקופחת לא מאפשרת לי לראות פרטים. אולי אתרגל (?!) ואתחיל לפענח מה קורה כאן. מעניין מאיפה צצה האופטימיות הזו. אופטימיות מרירה מעט, צינית, מתוך התחושה ששתי האפשרויות הן או שזה יעבוד או שאחדל.

נעמה, האלופה בתיאור הכאב... ובשם שלך, בהודעות שלך, מורגש הפער, כה נעימה, ומדויקת, ורכה - וכה מלאה בכאב.. וכה צועקת, לוחשת אותו, מתייסרת בו, נוגעת בו... והיכולת להפריד בין עצמך לבין הכאב הזה להביט עליו מבחוץ במין – כן, נעימות כזו, מיוחדת... כ"כ מכאיב, גם מכעיס, הסתירה הזאת.... (ואכן, זה כל כך מושך, שואב, הרצון להתפצל ולהתנתק... להעלים... אבל אז יעלם גם הצד הנעים...ייעלם דופק החיים...) אנסה לומר, ומקווה שישמע כפי שאני מתכוונת כי קצת קשה לי להתדייק: נעמת לי מאד, נעמה, וכאבת לי מאד, נעמה... מאחלת לך גם הפוגות, אבל נכונות, של מעט רוך וליטוף, משב רוח קרירה ומקילה...

ואת רואה אותי עדיין אותה אחת, תודה. תודה שאת איתי קצת בלא לפצל בין כל האני. אני עוד לא יודעת איך להתמודד באמת עם הרוך והחיובי שרואים בי בלי להרגיש רמאית. אבל ריגש אותי שהתחושה הזו לא עיוורה אותך לכאב שבי. כל כך קל לפספס את הילדה הבוגרת, משתפת הפעולה, הנוחה הזו שבעצם נקרעת מבפנים, בוכה במקלחת ולתוך הכרית. נעים יותר לראות רק את הנעים. גם כשלי לא נעים... אז לא יודעת אם לכך התכוונת, אבל זה מה שעשו לי המשפטים שלך, הדומים והשונים. ותודה גם על משב הרוח. בהחלט מנחם אותי. עוד מעט יהיה חורף, בכלל טוב.