אודי

הי אני פה, מביטה בך עונה להודעות... מחכה... הלכתי לאיבוד כבר עם מה שאני חושבת, מרגישה, רוצה... כל מיני שיחזורים פה.. כמו נטייה לכתוב הודעות ולבטל אותן ולשנות אותן, ולהגן עליהן בעוד הודעה, (כמו שכתבת לקוראת..) וכו' וכו'... גם החרדה היא אמתית, ואני לא רוצה לבטל את זה. אבל אני כן מתבוננת פה במה שקורה כאן, לאנשים, לי, ותוהה... גילת התוהה ללא סוף :) אפשר, אולי, ברכת לילה טוב?

..צוק, או חייזר, או משורר, או אודי בונשטיין בשם מלא + תמונה... (ולמה בחרו לכם דווקא בשם המשעמם "פסיכולוג"? ;) כך או אחרת: תודה לך.

קצת מחשבות...אולי תראה... רוצה לכתוב בקצרה! אנסה: אני רואה שאתה מביט... מרגישה את המבט שלך משוטט גם בין העצים למטה, מקשיב ומבין, גם ראיתי שליקטת כמה הודעות המשך אבודות, תודה...זה נגע בי. סתם משתפת, שהמבט שלך גם קשה לי, קשה שאתה "מגלה" ראיתי גם את המילים הנכונות והמכאיבות שכתבת לקוראת (אני מתכוונת כמובן לחלק שהתייחס לכולנו) יש לי רצון לברוח, להתפצל, להתגונן, מכל מה שאני, שלא יראו, את הצורך, את חוסר היכולת, את...את... לא רוצה שתסתכל בכלל, לא שתתפעל ולא שתתאכזב. גם ככה קשה לי להכיל אותי. גם המילים האלו, מבקשות להימחק, כועסות על עצמן שהן מתעקשות להיראות, שהן לא יודעות להתאפק, להישאר בפנים מרגישה קצת מושפלת. זהו, הרגשה... חג שמח שיהיה, גילת.