היא אומרת שאני לא רוצה לעזור לעצמי..

אבל אני כן רוצה שיהיה לי טוב... היא אומרת שאני רוצה משהו שלא קיים במציאות. שאני רוצה רק טוב ואם לא, אז שום דבר לא עדיף וכבר לא כדאי לעשות כלום. אולי היא צודקת... לא מסוגלת לדבר, לא מצליחה. וגם אם כתבתי משהו לא מצליחה לתת לה. יש לה שעון קטן שגם אני רואה אותו. והים חמש דק' לפני הסוף שאלתי אותה אם אפשר להביא לה לקרוא (כי עד פשוט לא הצלחתי להגיד) והיא אמרה שנשארו שתי דקות.. אז אמרתי לא משנה. היא שאלה אם אני רוצה שהיא תזכור זאת לפעם הבאה או שאני אשאיר לה את זה והיא תקרא את זה בפגישה הבאה. אני נעלבתי... בסוף אבל כן השארתי את זה אצלה. ולא הסכמתי לקום ולצאת. היא אמרה כמה פעמים ובסוף קמתי. רוצה דווקא שתכעס עליי. לפחות את הכרית היא החזירה לי... כשיצאתי ממנה שלחתי לה הודעה "אז תכווני את השעון שלך בחדר" ואחרי כמה דק' "ואל תגידי לי אח"כ שאני לא קראתי נכון את השעון". ואם אני לא ארצה לקום, מה היא תעשה לי? והיא שוב לוקחת חופש.. אני כועסת עליה. היא אמרה היום שלא תהיה בסוכות ואני התחלתי לבכות.. היא לא מבינה שהיא משאירה אותי לבד ואני צריכה אותה. רק עכשיו היא הייתה בחופש שלושה שבועות! זה מעצבן. שנה הייתי אצל המטפלת שילדה, ואף פעם לא התבטלה פגישה. תמיד מצאנו זמן אחר... אולי פגישה אחת או שתיים וגם זה רק בגלל חג או כשהייתה חולה. ואם היא כל פעם תלך אז אני כבר לא רוצה אותה.. מה זה עוזר לי כשהיא נמצאת אם אח"כ היא עוזבת אותי כל פעם.. ועכשיו עד שאראה אותה ייקח מלא זמן רק ביום שני. זה הרבה זמן. אמנם יש לנו שתי פגישות אבל השתיים יחסית קרובות אז זה הרבה זמן לחכות